אסתר משודרגת - כמעט שבועיים של מרמריס

עברו שבועיים! מבהיל כמה מהר עוברים השבועות (אנחנו כבר חודש בים) מאידך בכל יום קורה המון. הגענו למסקנה שזו דרך נפלאה להאריך זמן חיים. הרי שבוע עובר בארץ בלי שמרגישים.

עברנו עשרה ימים מאומצים של עבודה על אסתר, משבע בבוקר (צאת החמה) עד אחת/שתיים בלילה (צאת הנשמה). זה חופש זה? מבחינתי התשובה היא שחצי השנה הזו על הסירה זה לא חופש במובן הרגיל אלא בחינה של צורת חיים. עד כה נהנים מאוד, גם כשהעבודה מאומצת. נהנים מלעשות דברים טכניים, פירוק הרכבה, שיוף צביעה והברגה.

השיפוץ עבר עלינו גם עם מתחים, כמו בכל תהליך כזה. על מה מוציאים, על מה מוותרים, האם הבחירה מוצלחת, האם בעלי המקצוע טובים ויעמדו בהבטחות וכד'.

אחרי פתיחת החלונות בסירה היינו בהיסטריה קלה. מנסרים בגוף הסירה ואין דרך חזרה או "אופס טעות" כמו שגילי נהגה לאמר.

בסופו של דבר מאוד מרוצים מהתוצאה ואפילו חישבנו ומצאנו יותר מ 70% הצלחה! (ראו פוסט קודם).

אנשי המקצוע הטורקים איתם עבדנו היו נחמדים בצורה שקשה לתאר ורובם מאוד מקצועיים. נכונים לעזור בכל פרט, חושבים ובודקים גם כשלא נוגע לעבודה עליה הם אמונים, והכל ברוחב לב וללא בקשה לתמורה. עם חלקם הפכנו ממש חברים.

מעט על התהליך.

ביום ראשון (למחרת הפרידות הנרגשות) פגשנו את קלאודיה ומשה שחיים ועובדים במרינה במרמריס ומתפרנסים מתפירה של מפרשים וגדג'טים מבד לסירות. משה, יליד טורקיה שגדל בארץ משנות העשרה, קלאודיה גרמניה. חיו ביפו על סירה (במזח שלנו) עשר שנים ומזה שבע שנים חיים ועובדים כאן. חשבנו שהם תחנה ראשונה טובה כדי לקבל עצות. פגשנו אנשים סופר נחמדים שהעצה החמה שלהם היית "אם הסירה שטה, עיזבו שיפוצים וצאו לדרך". מסתבר שהגענו בתקופה הכי לחוצה כאן בשיפוצי סירות. במרמריס מספר מרינות מהגדולות במזרח התיכון, עם אלפי סירות שעוברות שיפוץ בו זמנית. כולם מתכוננים לעונת השייט שבפתח. בעלי המקצוע מוטרפים מעבודה, הכל יותר יקר ולוקח יותר זמן. הציעו שנאשפז את הסירה בדרך חזרה לארץ לקראת החורף.

אודי מאוד שמח. ממש לא מטריד אותו שהתקרה בחדרי הילדים נוזלת ומתפוררת, הכיריים בקושי עובדים, הסדין לא חי בשלום עם המזרון בעל הצורה המשולשת ולכן מתקפל ומצטקמק כל לילה ולמי אכפת שהירכתיים נראים כמו הצרות. החלטנו לעשות מינימום, בעיקר דברים שאפשר להזמין ולא דורשים עבודה על הסירה.

מהון להון, התחלנו עם תנור וסדינים, וסימנו עם 90% מהרשימה שהכנתי מראש ומספר אקסטרות על הדרך. בכל מיקרה לא לדאוג, את הכסף שהקצבנו לעיניין שתינו…

אז מה עשינו וקצת על החוויות האנושיות:

פאר היצירה

הכיור!

ביום שבת הגענו לחנות ובה הכל מכל לסירה כולל דברים משומשים ואפשרות להזמין דרך האינטרנט ולקבל תוך 24 שעות מאיסטנבול. פגשנו את "עומר" (מנקדים כמו בשם הישראלי), בחור בגילנו, אנגלית סבירה, מלא רצון טוב, 

מחירים הוגנים (וגם חתיך…). יצאנו משם עם חגורת משקולת צלילה משומשת (עשרים שקלים), קטלוג עב כרס של כל ציוד סירה שאפשר להעלות על הדעת ומחירון. המבחר גדול והמחירים מגוחכים יחסית לארץ. ישבנו ובמשך יומיים סימנו חישבנו בדקנו השוונו ובסוף גם הזמנו: מאווררים לחדרים (12V, כמו כל דבר שקונים לסירה), מנורות קריאה טובות לכל החדרים (לדים כמובן, מוריד צריכת חשמל לאפס) ונטות לאיורור חדרים שליד המנוע, וילון גלילה לחלון תיקרה בחדר השינה שלנו, מוט אחיזה לחיבור החכה של אודי לסירה, כיור לשרותים (במקום זה ששברתי יום לפני היציאה) פנדרים (מין בלונים שמגנים על צידי הסירה) ועוד כל מיני פריטים קטנים. וגם - מנגל שמתחבר לסירה וגולת הכותרת כיריים/תנור/גריל ששוקלת לקחת הביתה בסוף השייט…

בסופן של מסע הקניות המטורף הזה, מצאתי בחנות של עומר את הגדג'ט האולטימטיבי לסירות. מגש כוסות מעץ, שמעמדי הכוסות יכולים לשנות כיוון ע"פ צורת הנשיאה, מאונכים או מקבילים לריצפה. קסם!

בשלב הזה אודי כבר לא הירשה לי אפילו לשאול מחיר.

ביום האחרון, לפני שנסענו אודי בא לאסוף פריט אחרון מעומר, שביקש שאבוא מפני שרצה להעניק לי את המגש במתנה. האמת, אחרי התנור, זה הפריט הכי שימושי שנמצא בסירה. 

הקסם!

תרבות ואומנות במרינה:

ארוע חניכת קיר מצויר במרינה, עם כל נכבדי מרמריס האומנית וסחבק בבגדי עבודה. לא נדחפנו אבל גם לא סרבתי למנהל המרינה שעל הדרך בין בית מלאכה לסירה הזמין אותי. לא הייתה ברירה וגם היה יין טוב!

ארוע השנה במרינה של מרמריס!
קוקטייל חניכה של הקיר המצויר. 

הילדים הספיקו להחליף בגדים

אחד השידרוגים שידעתי שאני רוצה, מאז שקנינו את הסירה, הוא תוספת של שני חלונות בסלון, שעד כה היה ללא חלונות נפתחים.

סונאי

 בשיטוטנו מצאנו את Sunai, מומחה לעבודות עץ (בעיקר טיק שעמיד לתנאי ים). אודי הביא אותו לסירה והוא דילג בסירה ע"פ רשימת הבקשות שלי (כל מיני עבודות עץ קטנות) והתשובה לכל דבר היתה "no problem" לגבי תשלום "Its OK" ; האם לעשות משהו "I control" שמשמעו אני אבדוק; האם בצורה אחת או אחרת - הצורה הנכונה היתה מקבלת את התואר "normal" . וזה כל המילון בו השתמשנו. סונאי היה "קלי קלות" בכל קושי טכני בו נתקלנו. נדיבות עצומה. הבעיה היתה שגם סונאי היה מאוד עסוק, והשאלה מתי תבוא היתה נענת ב "Ten minutes coming boat" וזה יכל להמשך בין שעה ליותר מיממה. חוץ מזה, דאג מדי פעם להביא איתו גלידות לילדים, הציע להם את המחשב במשרד שלו כשראה שהם מתדיינים על תור במחשב, לקח את תומר טרמפ על הקטנוע שלו, כשמצא אותו משוטט בנמל ואפילו הציע לאודי אופניים באחד הקטעים של התרוצצות הלוך ושוב בין הסירה והחנויות שצמודות לנמל. אגב עומר ידדנו מהחנות הציע לאודי את האוטו שלו לסידורים במשך היום. האמת, הטורקים פשוט מדהימים, למרות שידעו שאנחנו ישראלים. לכל החוששים, אנחנו בשל היותנו ישראלים, התקבלנו בחום ומאור פנים בכל מקום. לא פגשנו שום עויינות בכל התקופה.

ודאט והחלונות

ומי עוד בחברים Vedat חבר של סונאי מומחה חלונות, שהתקין את החלונות החדשים, עשה שיפוץ כללי של איטומים וחיזוקים בכל החלונות. אנגלית קצת יותר עשירה ועמידה סבירה בזמנים.

את סאגת השיפוצים התחלנו בהזמנה של סדינים תואמי מזרונים.

כף לישון - מצעים תואמי מזרונים!

 נכנסנו לחנות סמוכה לנמל ופגשנו ב Erman, איש נמוך ושמן באופן שקשה לתאר. משהו כמו מטר שיבעים גובה על 170ק"ג, בלי להגזים. הדבר הכי פחות מתאים לעבודה על סירה. התחלנו בסדינים וסיימנו בסטים של מצעים, החלפת הציפוי בחדרי הילדים, כל כיסויי הבד שמחוץ לסירה וכריות חדשות לספות בסלון. Erman' עם אנגלית מעולה, חדש יחסית בתחום, המון כוונות טובות, עבד כמו פסיכי סביב השעון, כשהוא רץ ברגל או בקטנוע קטן, בין בית המלאכה והסירה. בסופו של דבר היה האחרון לסיים את העבודה, וגם התוצאה לא 100%, אבל כמו שכבר הבנתם מסתפקים גם בשיבעים והאמת שבסה"כ יצא יפה.

         מדידות ל Spray hood

 ארמן הגדול וחברו, נורי, מעט פחות   

Spray hood בצבעי סירה חדשים (אפור ירוק)

אחרונים חביבים איזבל וסולימן שהיו על צביעת ירכתיים ועוד מיני תיקוני צבע שונים.

סולימן ואיזבל

איזבל מנהלת את סניף מרמריס של החברה שלהם שעוסקת בצביעת סירות. ילידת בולגריה עם שורשים טורקיים עמוקים. משפחה הצליחה לשמור על טורקית כשפה חיה במשך עשרה דורות של חיים בבולגריה. מסתבר שהם לא חריגים. בבולגריה היו "מתנחלים" טורקים מהתקופה העותמנית, וחלקם חזרו לטורקיה כשבולגריה פתחה את גבולותיה בשנות השיבעים. איזבל, בת גילי, אנגלית מצויינת, אישה חמה ונחמדה. הפכנו מהר מאוד לחברות ממש, כשהיא באה מדי פעם לשתות איתי משהו, כדי להוציא אותי קצת מהאטרף ולעזור עם תרגום מול בעלי מקצוע אחרים. לאיזבל בת אחת בשם Su, שמשמעותו מים. סו בת עשר קופצנית,שובבה כמו בילבי, אבל מעט ילדותית יחסית לרוני. בכל מיקרה מאוד שמחה לפגוש את רוני ומדי פעם בילו יחד ללא מילה באנגלית.

עם איזבל, מי שעובד בפועל הוא סולימן, הגיס שלה. לא יודע מילה באנגלית ובכל פעם שצריך לתקשר אומר "איזבל איזבל" ומצביע על הטלפון. לסולימן קראנו "גברי הטורקי". כמו גברי (האבא המאמץ שלי מתימורים), הוא "קלי קלות" שזה אומר ידיים טובות שיכולות לעשות הכל, פדנט, לב רחב, אוהב חיים (אוכל, אלכוהול, סיגריות), האוכל חייב להיות עם הרבה לימון (שמוסיף המון) והרבה מלח. הבריאות קצת בצד… אפילו המראה ושפת הגוף דומים.

מייד הרגשנו מכרים ותיקים והתפתח רומן קטן, כל יום עבודה על הסירה הסתיים בבירה וסיגריה יחד. סולימן דאג שיהיו לנו חומרי ניקוי טובים להברקת הסירה מבחוץ, צבעים, נירות שיוף. שיהייה לנו גשר של סירה אמיתית (פסרלה בטורקית), ושיעשו לנו עבודה טובה.

הוא צבע מליון פעם את הירכתיים, אחרי עבודת הכנה יסודית, כדי להגיע לצבע הכי נכון. אסר לעלות על הסירה חצי יום אחרי הצביעה האחרונה (במיוחד דאג שארמן השמן לא יהייה כדי שהסירה לא תתנדנד).

התרוצץ בלי סוף עבורנו וכאב את העובדה שהחלטנו לא לשלם עבור הברקת הסירה מכל הכיוונים, למרות ההנחה העצומה שהעניק לנו.

שלושה בסירה ולפעמים גם שישה...

תנוחה טורקית

מתקינים פסרלה

אנחנו מצידנו לא ידענו איך להוקיר תודה על כל מה שעשו עבורנו, והצענו להזמין לארוחה. סולימן בדיוק האדם אליו מדברים דרך אוכל. וכך שילבנו נטישה של הסירה אחרי צביעה אחרונה, עם בילוי משותף.

איזבל אירגנה תוכניות. יצאנו בצהריים עם דולמוש (אוטובוס מקומי) לכפר בו גרה איזבל (ליד המפרצים של גקובה), שם אספה אותנו עם סו. תחנה ראשונה בקברים עתיקים, שניה בנחל עם ברווזים (הצטיידה בלחמים כדי שהילדים יאכילו), ארוחת צהריים במסעדה האהובה עליהם על שפת נחל שנשפך לים (אוכל משובח + בקבוק ראקי גדול שסולימן איזבל ואני חלקנו), טיול אחה"צ במפרץ האהוב עליהם, ולסיום תצפית מרהיבה לקראת שקיעה. חזרנו למרמריס מאושרים, עייפים וקצת מסוחררים.

                בקברים

תופס טרמפ

הרבה ראקי ואוכל מעולה

הבנות על שפת הנחל

תצפית ושקיעה עם אבא

תצפית ושקיעה עם סולימן

הפרידה מהם הייתה מרגשת ביותר, נשיקות מתנות ברכות וניפנופים הסטריים מהמזח. בטוחים שעוד ניתראה.

תותים הישר מהשדה לקראת פרידה

מועד היציאה נדחה מיום ליום והסוף, כמו כל סופי שיפוצים, ניראה בלתי נגמר. ובסוף נקיונות הסטריים, סידור הברדק שבו גרנו במשך עשרה ימים ויצאנו למפרץ מדהים לשני לילות פשוט לנוח!

הילדים בכל התקופה הזו, אחרי משברון בהתחלה, הצליחו להעסיק את עצמם ולהשאר שפויים. אנחנו ממש לא היינו זמינים משבע בבוקר ועד לשעות הקטנות של הלילה. הם אירגנו להם סדר יום של הכנת שיעורים, קריאה (שניהם קוראים המון), משחקי מחשב וגם קופסא, באולינג בכל יום במרכז הספורט, סרטים שיצאו וקנו, שוטטות בשווקים וארוחות במסעדות קטנות עם תקציב יומי. כשהתאים עזרו בעבודות על הסירה ודאגו לקניות. בקיצור היו מדהימים ובערב האחרון אפילו נשאו נאום תודה, נתנו מתנה וברכה כתובה. אושר גדול!!!

כמה תמונות למזכרת - הברדק בסירה בזמן השיפוץ:

מכסים ועוטפים לקראת פתיחת חלונות

כך ניראה חדר ילדים בזמן השיפוץ

וכך ניראה חדר ההורים

רונצ'ה בהכנות לבא הספות

 מקשטת את החדר המשופץ (המון מדבקות)

אודי מארגן תאורת ראש תורן ומפרשים לקראת יציאה:

  עולה לראש התורן (אני המעלה ותומר מאבטח)

בראש התורן

בתום נקיונות וסידורים לקראת יציאה:

אחרי השיפוץ.
שימו לב לציור שמן נפלא של גילי שמלווה אותנו בהפלגה.

אחרי מנוחה במפרץ מתחילים בפרק האיים היונים שחלקם מוכרים וחלקם חדשים הראשון שבהם האי סימי מרחק חמש שעות הפלגה, אחד האיים היפים והאהובים, שם נכנס "רשמית" ליוון.

אסתר והגולט

איזה נוף! 

מבט על המפרץ. מצא את אסתר.