כניסה דראמטית לאיטליה: ונציה והלגונה

חצית האדריאטי מקרואטיה לונציה
תמונת מצב של אוניות במהלך החציה
אנחנו חץ כחול בים אוניות ענק כתומות

כמעט שבוע מאז הגענו לאיטליה, הנקודה הצפונית ביותר ואחד משיאי המסע.

אחרי שיוט של לילה מקרואטיה לאיטליה, באדריאטי עמוס האוניות, נכנסנו הישר ללגונה של ונציה. לבושתי לא הייתי ערה לכך, שכל אזור ונציה הוא בעצם אוסף איים שפזורים בתוך לגונה מלוחה ורדודה. מרבית האיים מיושבים וברובם תעלות, ממש כמו בונציה... אבל ונציה יש רק אחת!

בבוקר הגענו לעירה שיושבת בכניסה הדרומית ללגונה. סידורי כניסה + מפות וטבלאות גאות ושפל. קבלת הפנים חמה ואוהדת, ממש כמו הקלישאות על האיטלקים, וכזו היתה ההתנסות שלנו עד כה. שינוי דרמאטי מהעם הקרואטי. השייט בלגונה הוא חוויה חדשה ושונה מכל מה שהכרנו עד כה. ראשית, מדובר במים מאוד רדודים ולכן חשוב מאוד להכיר ולהבין את סימוני הנתיבים בתוכה. התנועה מאוד ערה, והרבה מאוד סירות מנוע מהירות שלא עושות חשבון. סטיה רק קלה מהנתיב המסומן בשלשות של עמודי עץ, והסירה בעומק אפס, זה אומר שהקיל (המשקולת הגדולה שבתחתית הסירה), וגם אתה, נימצאים בבוץ.. כמובן שהיינו צריכים לחוות גם את זה כדי להאמין. בלי להשמיץ, אודי במשמרת ניווט, רוני לידו בשאלות על שיעורי בית, והופ סטיה קטנה ואנחנו בעומק אפס. מבהיל! אבל אודי ספן קר רוח, מגיב מייד ויוצא מהבוץ, רגע לפני שמאוחר מדי. אז למדנו, אחד נוהג, והשני צמוד למפה ועוזר לעקוב אחרי סימני הדרך. המשמעות היא שייט איטי ודי מתוח.

בנוסף, משטר גאות ושפל בטווח של כמטר. זה המון, בהתחשב בעובדה שלא מעט פעמים עוגנים או שטים בעומק של מטר. ולא זו בלבד, אלא שהרוח והזרמים עשויים לבוא מכיוונים שונים ומנוגדים, כך שכל האינסטינקטים של עגינה על עוגן, ואף סירה שמתישר מול הרוח, כבר לא רלוונטים. גם מזה טעמנו היום כשניסינו להוריד עוגן, ולא הבנו למה הסירה מתנהגת הפוך מהצפוי, מה שעלה לנו בהסתבכות לא קטנה. ומה עוד, עגינה במרינה או בכל מקום אחר, מלווה בשיטה חדשה מבחינתנו. לא עוד עוגן או חבל מחובר לקרקעית,בחרטום, כמו שנהוג במחוזותנו, אלא שני עמודי עץ, בינהם משחילים את הסירה, ונקשרים. שני חבלים בירכתיים ושניים בחרטום. בקיצור, חוויה חדשה עבור צוות אסתר. לעיתים מלחיצה אבל בסך הכל מרתקת.

השייט בלגונה, טרם ההגעה לעיר היפה בעולם, מעניין בפני עצמו. בתי כלונסאות ורשתות דיגים כמו בלגונות המוכרות במזרח הרחוק. אבל בכל זאת איטליה, אז ליד בית העץ חונה סירת מנוע מודרנית, ואני מניחה שבבתים במקום "נודלס" מכינים פסטה איטלקית משובחת. בסך הכל לא מאוד שונה...

בלגונה של ונציה

כלובי ברזל לדייג צדפות

הזולה

רשתות דייג כמו בקוצ'ין

כל זה הקדמה לרגע המרגש באמת! כמו שחלמנו, אנחנו בתוך התעלה הגדולה של ונציה, על אסתר הגדולה מכולם! סביבנו תנועה מטורפת של סירות ואניות, המים גועשים כמו בסערה בלב ים, ובמאמצים לא מבוטלים, מתייצבים מול המונומנטים המרהיבים, סאן מרקו והסנטה מריה! התרגשות גדולה מאוד מאוד! עוד תמונה ועוד אחת. אני פוצחת ב"אוסולה מיו", אבל הצוות לא משתף פעולה, ונועץ מבטים כאילו ירדתי מהפסים. מבאסים! עוד לא גמרנו להתרגש, אבל לחץ הסירות המהירות סביבנו, הצפיפות והגלים, גרמו לנו להיפרד מהתעלה הגדולה (Grand Canal), להחנות את אסתר באחת המרינות, רק כדי לשוב למרכז העניינים רכובים על דינגי, אופניים או רחמנה ליצלן, ברגל.

עשינו זאת!

אושר גדול של צוות אסתר

אסתר על מים סוערים
מתמודדת בגבורה עם אוטובוסים מקומיים 

אושר חונק

הספן המאושר

ללא מילים

עגנו במרינה פרטית שבסנט אלנה (St. Elena) , מרחק לא גדול ממרכז העיניינים, אזור מקסים בפני עצמו ומאוד רגוע. להפתעתנו, אין בעית מקום במרינות בונציה, אפילו בזו הממוקמת מול הסן מרקו, והמחירים סבירים (חמישים יורו ללילה). לא פגשנו יכטות משוטטות שאינן תושבות של קבע. אנחנו מתרשמים שהאזור אינו במסלול השיוט המקובל, כניראה בשל החוף האיטלקי בים האדריאטי שאינו מעניין במיוחד. זכינו! מקום עגינה נח ומחירים שמפתיעים לטובה.

אחרי שיינת התאוששות יוצאים להכיר את השכונה החדשה, אזור ירוק של ונציה. מגלים בית קפה מקסים במבנה וחצר של מה שהיה בעבר הרחוק גן בוטאני. קפה משובח ועוגת שוקולד נהדרת, הביאו להכרזתו כבית הקפה של הבית. על האוכל והקפה לא ארחיב, רק אציין שבכל יום מוסיפה קילו ולא ברור איך זה יגמר. הדיאטה, כרגיל, אחרי החגים...

אחר הצהריים ראשון בונציה

בשכונה שלנו
סיינט אלנה

 בית הקפה של הבית 

לא פשוט לקבל טעימה מהעוגה המעולה

מסיבת יומולדת
כיבוד ועיצוב איטלקיים

אוכל בחוץ ואומנות בפנים
מוקדש באהבה לרוחלה

ונציה היפה בשעת שקיעה

המכון לביולוגיה ימית! 

עוד אפשרות עבודה

כך ניראה המבנה קצת יותר יפה מזה שבאילת

גם מעשה של שיגרה הופך לחוויה אסטטית
השתקפות הסנטה מריה על חלונות הבנק

התאווה לפסטה
ראשונה ולא אחרונה...

למחרת בבוקר, יום ראשון, רוני ואני יוצאות השכם, כדי להגיע לסאן מרקו לפני עדרי התירים, ולערוך סיבוב הכנה לשופינג השבועי. רכבנו להנאתנו על האופניים, כשאנחנו מתרשמות מהעובדה שהמצאנו את הגלגל ורעיון הרכיבה על אופניים בונציה. מהר מאוד הבנו למה אנחנו היחדות בשטח. ראשית המדרגות מעל התעלות, שאינן מתחשבות בעגלות ילדים, כיסאות נכים ואופניים. כשהיגענו לכיכר וחצינו אותה בדהרה גילינו להפתעתנו את הסיבה הנוספת, כשנגש אלינו שוטר, והסביר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שהרכיבה אסורה בכל ונציה, ובפעם הבאה שיפגוש בנו רוכבות, יחרים את האופניים. האיטלקית שלי הספיקה כדי להבין את המסר. מכאן ואילך, האופניים הפכו לסוג של תיק וגם בדיחה, כשרוני ואני נאלצנו להוליך אותם ברחובות הצרים, לעלות ולרדת שוב ושוב במדרגות של הגשרים (זו משמעות נוספת ל"תיק") ומצאנו את עצמנו מתבלבלות ברשת הסימטאות בחם לא קל, שרירי ידיים שמסרבים לשתף פעולה וביאוש שהלך והתגבר.

הסאן מרקו אכן היתה ריקה ויפה מתמיד. לא האמנתי לגודל הרגע, כשאפשר היה לעמוד בקצה הכיכר הגדולה, ולהעריך את מלא יופיה עם הקתדרלה המדהימה! יום ראשון, ומשמר כבוד מניף שלושה דגלים מול הכניסה לכנסיה, ובכך פותח את שעריה לאלפי התירים. זה היה הזמן הנכון לפרוש ולהמשיך בדרכנו.

אופניים צייר וסן מרקו פיאצה ריקה מתיירים!

כיתוב עברי כאלמנט אומנותי
גלריה בונציה

מרחפת מאושר
על רקע הסנטה מריה

בנתיים, אודי ותומר מעמידים למבחן את יכולות נהג הדינגי של תומר. בין עשרות גונדולות עמוסות תירים ובתעלה המרכזית, בין סירות המרוץ, מוניות ואוטובוסים ימיים, תומר מנווט בגבורה את הדינגי הקטנה. אנחנו קובעים נקודת מפגש, משאירים אופניים, והבנים אוספים את הגבירות לשייט תעלות. חוויה! למרבה הפלא, ובניגוד לרכיבת אופניים, לשוט בתעלות כל אחד יכל, אם יש לו את כישורי השייט וקור רוח כשל תומר הנהג האמיץ. מהר מאוד אנחנו מתגלים כאחת האטראקציות של ונציה. הדינגי היחידה בשטח, אודי מנווט בתעלות ע"פ מפה ותומר לומד את חוקי הגונדוליירים וזוכה בתואר הדינגולייר. אנשי ונציה מתגלים כסבלניים באופן בלתי רגיל, כשהם מפנים לנו את הדרך, משועשעים מחייכים ומנופפים, ומלמדים את חוקי המשחק, תוך כדי תנועה ובסבלנות רבה. התיירים על הגשרים ובגונדולות מופתעים מהמחזה, ארבעה בסירה אחת (קטנה מאוד) ומצלמים בהסטריה. אנחנו משועשעים גם כן (רוני מעט נבוכה) מנופפים לשלום ומברכים. בקיצור, אחלה חוויה.  בשלב מסויים, רוני ואני פורשות כדי לאסוף את האופניים ולהמשיך במסע הכומתה הפרטי שלנו, חם, לח, צפוף ואמא לא יודעת לנווט...

תומר הדינגולייר

עוזר סקיפר משחרר חבלים

בלב התעלה הגדולה
לא מתרגש מהבאלגן

לומד נימוסי גונדוליירים
זכות קדימה לטור גונדולות בתעלה

אחרי הצהריים, מגיעה לביקור סטפנה, חברה ותיקה ואהובה, מימי הלימודים באדינבורו. נחשתם נכון, המקור איטלקי, אבל בעצם היא ופרנצ'סקו, בן זוגה, משוטטים ברחבי אירופה כבר שלושים שנה, ומשתקעים לתקופות של מספר שנים בכל פעם במקום אחר. במהלך השנים נפגשנו מספר לא מבוטל של פעמים, ולמרות מרווחי זמן של שנים, הקירבה גדולה והפגישה תמיד מהנה. בהתראה של יום, עלתה על רכבת והגיע אלינו לביקור של יממה. פרנצ'סקו נשאר בלונדון, בכל זאת אולימפיאדה וכרטיסים שהוזמנו מראש. בילינו היטב, קצר ואינטנסיבי, וזכינו בהכרות עם חלק מרזי ונציה (סטפנה עבדה שם בנעוריה מספר חודשים). היה נפלא וקצר מדי לכל הדעות.

יום עם סטפנה

בוחרת נעליים ונציאניות לאמא
מסתבר שיש דבר כזה ונחשב למאוד נח

עוד יומיים של שיטוט וגם מעט קניות כדי לספק את הנחמה של רוני,ואנחנו נפרדים מונציה וממשיכים לשני יעדים נוספים בלגונה. האחד,בורנו (Burano), אי צבעוני בצורה שקשה לתאר, ראו תמונות, חגיגה לעיניים. השני, ידוע יותר, מורנו (Murano), מקום יצור כלי הזכוכית היפים בעולם. בעיקר חנויות, עם מגוון חפצים מזכוכית, חלקם דורשים דימיון פרוע ויכולות אומנותיות מרשימות. מוזאון יפיפה וביקור באחת הסדנאות שהשאיר עלינו רושם עז. אחרי הביקור הבנו את הסיבה למחירים ההיסטריים של הכלים, הכוסות ה"זולות" שהן עבודת אמני האי (ולא יבוא זול מתאילנד), חמישים שישים יורו! לא קנינו...

בורנו בצבעים

משוטטים בכיכר הראשית

טבע מול אסתר העוגנת בבורנו
מקל לכל ציפור והכבשה השחורה

כשמתח צואר הסתבר שהשחור קורמורן

 מורנו

התאילנדים הזולים
לצערי לא תעדתי את מיליוני הפסלים וכלים האומנותיים

עובדים באש חמה
ומעשנים תוך כדי עבודה

הכלי באמצע התהליך שנמשך למעלה מחצי שעה!

בצער רב עזבנו את הלגונה וונציה היפה, כדי לדהור דרומה, לעבר השפיץ הדרומי של המגף, לפגישה עם אחותי הצעירה וילדיה בעוד שבוע בדיוק.

ללגונה עוד נשוב, כשהזמן יהייה בידנו, כניראה שנצטרך להמתין לפנסיה...

  

נפרדים מהלגונה שהתגלתה כחוף רחצה