אלבניה

מקורפו לאלבניה

אלבניה במקור לא היתה על מפת השיוט שלנו, למרות שמוטי, השכן שייט  מיפו, הציע לבקר.החוף האלבני לא מעניין במיוחד, מעט מרינות מסודרות ועוד פחות מזה בטוחות.  חשבנו שנעבור על פניה ללא עצירה בדרך למונטנגרו וקרואטיה. אנשים שפגשנו בדרך, המליצו על ביקור במקום, שנפתח לתיירים רק בשנות התשעים, מבטיחים ארץ יפה ואנשים נחמדים במיוחד, שעוד לא נכבשה ע"י תירים. אז שינינו תוכניות, אחד מהכפים שבשייט. לא מחויבים לשום תוכנית. המגבלה היחידה והמשמחת כרגע, להגיע לדוברובניק עד ה 12/06 שם פוגשים את גילי!!! בעצם זה מה שמכתיב את קצב השייט בשבועות האחרונים.

באלבניה יש לנו בסך הכל חמישה ימים. עגנו במרינה מסודרת, נוחה ובטוחה, בסמוך לעיר ולורה (Vlore). אחרי מנוחה טובה, יצאנו לסידורים בעיר הגדולה. טרמפ שעצרנו היה פתיחה והדגמה להכנסת האורחים של האלבניים. ג'יפ יפה ובו איש מלובש נאה לא מדבר מילה באנגלית, מתקשר לאישתו דוברת אנגלית כדי שתוכל לתקשר איתנו. מסתבר שהם בעלי מלון על חוף הים, הזמנה לביקור וקפה לא אחרה לבוא. היא שאלה מה אנחנו מחפשים, אז אמרנו שכרטיס סים מקומי ואוטו להשכרה מכתובת אליה נשלחנו מהמרינה. הבעל קיבל הוראות באלבנית והסיע אותנו למקומות הדרושים. מצויידים באוטו, סים, ספר טיולים ומפה, התישבנו לקפה. המחירים לא יאמנו! לדוגמא חצי יורו (60 לק במטבע מקומי) לאספרסו מעולה! ארוחה דשנה וטעימה לכולנו כלל בשרים משובחים ומשקאות 30 יורו. השתכנעתם? בחיפושי אחרי דוברי אנגלית הבנתי עד כמה המצב קשה. רק חלק קטן יחסית מהצעירים מסוגלים לתקשר באנגלית. בסוף מצאתי סטודנט לרפואה (שלוש שנים ויש תעודה, מקווים לא להזדקק לשרותי הבריאות), שעזר לי להבין איך מסדרים חיבור לאינטרנט עם הסים שלי. המון שיחות עם המרכזנית, הודעות SMS, הכל באלבנית שוטפת. עדיין לא הסתדר. בסופו של דבר חזרנו לעירונת של המרינה ובקפה אינטרנט פיצפון נימצא מי שיעזור. חוץ מזה, סיפרתי שאנחנו מישראל והם בשימחה סיפרו על בחור ישראלי בשם אסף שגר בולורה. כמו בסיפורים באותו רגע נכנס בחור, עובד של אסף, שנותן לי מספר טלפון. אם לא די בזה, שאלתי על מסעדה, אחד הבחורים הוביל אותנו באוטו. השעה מאוחרת יחסית. הגענו, ועוד לפני שהספקנו להזמין, מופיע אסף. מסתבר שבעל המסעדה מכיר אותו, והתקשר אליו בהיסטריה כדי שיסייע בתרגום. אסף במיקרה היה 200 מטר מהמסעדה, בדרך מפה לשם. זהו! כל הזמן הפתעות. כיוון שהיה עם עוד אנשים באוטו, הפגישה היתה קצרה, בעיקר המליץ מה אוכלים, המלצות למסלול טיול והזמנה לקפה ומאפה בבית הקפה של אישתו (שירה) למחר בבוקר. אנחנו מסודרים.

לשירה בית קפה קטן וחמוד ברחוב הראשי של ולורה (Caffe paticeri Israelian) נושא שלט של "ברוכים הבאים" בעברית, אנגלית ואלבנית. אסף ושירה בוגרי המכללה למדעי הים במכמורת, הגיעו לאלבניה לפני 5 שנים. הוא מנהל חוות דגים (לברק ודניס) שותפות אלבנית ישראלית (10% ו 90% בהתאמה). לאור העובדה, היא מצאה לה תעסוקה חדשה ופתחה בית קפה מאפיה. התישבנו לטעום מכל טוב, ממש חגיגה. בית הקפה חמוד, והחברה פטריוטים אמיתיים, הכל עמוס תמונות מישראל. שירה לא ממש אוהבת את אלבניה והאלבנים, אסף יותר חיובי. קבענו ארוחת דגים בשבת כשחוזרים ולפני שעוזבים את אלבניה. השארנו ג'ינס של אודי לתיקון וגם את המחשב היקר שלי, תחת השגחתם של שירה ואסף, שניהם דוברי אלבנית שמכירים היטב את הסביבה. כמה נוח!

אנחנו יוצאים לדרך, באוטו מצ'וקמק למדי, עם תוכנית בסיסית שנראת לא עמוסה במיוחד. אחרי היעד הראשון הבנו שצריך לצמצם. הכבישים גרועים עד גרועים מאוד, גם כשמסומנים ככבישים טובים (אוטוסטראדות). ויתרנו על שאיפות להגיע לטירנה, עיר הבירה, וגם על נסיעה בכבישים "צהובים" שהם רמה אחת מתחת לכבישים שמסומנים כמעולים.

אחרי כשלוש שעות נסיעה (פי שניים מההערכה שלנו), הגענו לכפר יפהפה, Berat, שמכונה גם "כפר אלף החלונות". בראש ההר מבצר יפה שגרים בתוך חומותיו, ומתחתיו שני כפרים, בתים לבנים צפופים שהחזיתות מרוצפות חלונות. לפני הכניסה למבצר התישבנו להתרענן בכוס משקה ומשהו קל לאכול. מצאנו את עצמנו נסחפים לארוחה של ממש. אוכל מעולה, כבר אמרתי, ומחירים מצחיקים, גם כבר אמרתי. אז זהו, לא אחזור יותר, למרות שזה היה מרכיב משמעותי בהנאה. בעל המסעדה, באנגלית שבורה, הבין שאנחנו מישראל (אנחנו גם טורחים לציין מירושלים) ומיד נעשה ידידותי במיוחד. משירה הבנו שישראלים מתקבלים בשימחה, כמי שנחשבים לידידים ובכל מקום מזכירים את האלבנים, כמתנגדי הנאצים ומגני התושבים היהודים. צ'ופרנו בגלידה לרוני וצלחת פירות לקינוח. לפני שיצאנו, סימן לי להמתין, ישב וכתב מכתב, ובתנועות ידיים הסביר שמבקש שנשים בכותל המערבי. איך שהוא התרגשתי מהעיניין ושי הבטיח לבצע.

לעיר שבחומה נכנסנו ומייד ניגש מקומי שהציע את שרותיו כמדריך. הניסיון במרוקו לימד אותי לא לסרב. אם הוא לא מוצלח, תמיד אפשר להפרד כידידים בתמורה לכמה מטבעות. האיש שגר במקום, הוליך אותנו בין הסמטאות ובכל מקום עצר להסביר, הביא אותנו לנקודות התצפית הכי יפות, שזר לרוני פרחים בשיער, והעמיד אותנו לצילומים משפחתיים במקומות מסוימים. בכל פעם שניסינו לחרוג מהתוכנית הוא ליווה אותנו בקריאות של sorry sorry  וגם come come. חוץ מזה שהיה משעשע היה גם מרהיב ומעניין. באופן מעורר השתאות, ערים עתיקות ואתרים ארכאולוגים נשמרו מהתקופה ההלניסטית, דרך הרומית, הביזנטית ועד העותמנית. בשל יופי המקומות ויחודם  זכו להכלל ברישמה של "אתרים לשימור" של UNESCO. זה אומר שהמקומות נשמרים ובמקומות מסוימים עוברים שיחזור ברמה מאוד גבוהה. הרבה כנסיות מהתקופה הביזנטית, עם שאריות של פסיפסים וציורי קיר, שהוזנחו מאוד בתקופה הקומוניסטית. אנחנו הגענו עם הרושם המוטעה שאלבניה מוסלמית בעיקרה. מסתבר ששישים אחוז מהאוכלוסיה נוצרים וחלקם אפילו מאוד אדוקים. בינהם גם אוכלוסיה לא מבוטלת של יוונים, מדברים יוונית אוכלים יווני והכפרים שלהם ניראים אחרת. משיחות עם אנשים בני הקבוצות השונות למדנו על מתחים מתחת לפני השטח בינהם, על המצב הפוליטי/כלכלי קשה ועל שחיתות איומה בכל מקום. ישנם שחשבו שהיה עדיף השילטון הקומוניסטי על פני הקפיטליזים וישנם שצפו מלחמה בפתח. באלבניה אפשר לקבל כל תואר שהוא, אם משלמים מספיק. תופעה רווחת היא מרצים, עם מנטליות של התקופה הקומוניסטית, שדורשים תשלום בתמורה לציון עובר בקורס. כניראה שלא יהיה לנו פוסט דוקטוראנט אלבני...

במבצר ומסביבו

כנסיה ביזנטית אחת מרבות בתוך המבצר

  

ואסילי המדריך וגלויות מירושלים!

מאגר מים במבצר

בניה קומוניסטית והאוניברסיטה החדשה

ישנו מול המבצר בכפר מקסים. נוף של המבצר מעל, ונהר שמפריד בין שני חלקי הכפר. מרבית מקומות לינה במלונות שממש לא עושים חשק. אנחנו ישנו בבית עתיק שהוא מין גסט האוז לתרמילאים. בעל המקום, נולד בבית הזה, עבד 16 שנים בכל קיץ במסעדה/מלון ביוון. מהשנה שעברה הפסיק לנסוע (נכון, משבר כלכלי ביוון) והשקיע יותר בשיפוץ המקום. מדבר אנגלית והרבה, שיחה מאוד פתוחה, שמתוכה אנחנו לומדים לא רק על פוליטיקה ארצית, אלא גם על מאבקים בתוך הכפר, בין השאר בין חברי מקהלת הגברים של הכפר, אותם שמענו מזמרים בבית קפה, בדרכנו לעוד ארוחה. בסוף השיחה, שכללה יחסי נוצרים יהודים לדורותיהם, ומתוכה עלתה בורות מדהימה, אדיקות דתית מפתיעה ושינאה עזה לשכנים המוסלמים ובכלל. מכאן חלק מתחושת ההזדהות עם הישראלים. איכשהו נשארנו עם טעם מר של שינאה (כמובן שלא כלפנו) וקיצוניות.

הכפר, מבט מהמבצר, והחצר בשעת בוקר

מבראט, המשכנו למחרת לעוד עירה עתיקה ג'ירוקסטר (Gjirokaster). גם בה מבצר מרשים מאוד מאוד ומסביב כפר צפוף של בתי אבן אפורים, בנויים מאבן מקומית, וגגות תואמים (גם הכפר הזה זוכה להגנה של UNESCO. רחובות צרים ותלולים, והכל טובל בירוק ומסביב הרים מרשימים, בגבהים של מעל 2000 מטר, בחלקם עדיין שלג בפסגות. באופן כללי, אלבניה משופעת רכסי הרים גבוהים, עמקים ירוקים, המון מיים, מבצרים, ועירות מוזאוניות מעטות אבל יפהפיות ומיוחדות. עושה חשק לטיולי רגל שלצערנו אין לנו זמן. בפעם הבאה... הכפרים והערים מהעת החדשה מכוערים במיוחד, ואין שום סיבה להגיע אליהם. מסביב נכרת תנופת בניה (גם היא מכוערת) והכבישים במצב איום. לדברי שירה, גם כבישים חדשים מהר מאוד מתפרקים.

אנחנו מתמקמים במלון בוטיק יפהפה ומפנק, שני חדרים בבית עתיק שהפך למלון. נוף מקסים ממעוף הציפור על העריה, רקע של הרים גבוהים ומבט אל המיבצר. גם כאן אנחנו לומדים על קשר יהודי. בעל המלון מספר על יהודי שהתגורר בבית בתקופה הקומוניסטית. נחים במרפסת שצופה על הנוף המקסים, שינה קלה ואנחנו יוצאים למבצר ולסיבוב בכפר. יופי של מקום. המבצר מאוד מאוד מרשים ושמור (ללא שיחזור) ובתוכו מוזאון של כלי נשק לדורותיהם מלווים בהסברים מעניינים. לצערי הרב, נשארנו בלי אמצעי צילום סבירים. מצלמה אחת בסירה, בשניה נגמרה הבטריה והמכשירים הנוספים שאמורים להטען דרך המצת באוטו נותרו ריקים (אוטו משוכלל עם מצת שלא עובד, עד כדי כך).

נוף מהמבצר בGirokaster

הלילה מסתיים אחרי עוד ארוחה משובחת, ושיחה לתוך הלילה עם חבר, בעל אינטרנט קפה, מוסלמי, שלמד ספרות אנגלית בקהיר, יודע מעט עברית מלימודים בקהיר,  ועובד בנוסף כמתרגם. שי ואני מוזמנים לבירה (הוא לא שותה) ושיחה מרתקת עד שעה מאוחרת. דתות, פוליטיקה, כלכלה, והפעם גם המצב מזרח  התיכון. אומנם הנושאים חוזרים על עצמם במידה רבה, אבל בכל פעם מקבלים זווית אחרת, כך שעם הזמן מקבלים תמונה לא רעה. ממנו וממפגשים נוספים למדנו שכל הצעירים, בלי יוצא מהכלל אינם רוצים להשאר באלבניה, ומרגישים חסרי אונים מול הפוליטיקה ה"דמוקראטית" והשחיתות העמוקה. מחליפים אימיילים ומקווים להשאר בקשר, מאוד רוצה לבקר בישראל. מבחינתי השיחות האלה סופר משמעותיות להכרות יותר עמוקה, מה שמעניק הקשר לחוויות הביקור. איזה כף טיול!

בבוקר התארגנו לאיטנו. ארוחת בוקר נחמדה, הצצה בבית עתיק יפהפה במעלה הכפר, סיבוב נוסף בכפר ופרידה מחברנו שבאינטרנט קפה. אני לא רוצה להשוויץ, אבל בערב היה משוכנע ששי ואני נשואים...

יצאנו ליעד האחרון באלבניה, שמורה שנקראת בוטרינטי Butrinti)) שנמצאת על חוף הים בקצה חצי האי שמול חופי קורפו. בדרך ביקרנו ב"עיין הכחולה", מעיין שנובע מעומק של 150 מטר, בתוך אבן גיר, ובוקע אנכית לתוך בריכה, מין בור עמוק ותכול בהיר שמפעפע בקצב מטורף של 7 מטרים מעוקבים בשניה! משם זורם נחל מקסים בתוך סבך של עצי דולב ענקיים. כמעט כמו נחל כזיב שלנו... המים צלולים צלולים בשלל גוונים של כחול ובטמפרטורה של 10 מעלות באזור הנביעה. קררר! יש סירת פדלים (או מדלים, כמו שמכונה במשפחה, בעקבות שיבוש ילדות של תומר). בפעם הריאשונה הצלחנו להסתבך בנסיעה לשם, מה עלה לנו בעוד שלוש שעות נסיעה בדרך חתחתים.

נביעה תכולה

מהמעיין הדרך יחסית נוחה לשמורה של בוטרינטי, אתר ארכאולוגי שקשה לתאר את יופיו, המבנים שמורים להפליא, פסיפסים ונוף שמשקיף ללגונה שמסביב. הכל טובל בחורש ים תיכוני מפותח, מה שהופך את הסיור לנעים במיוחד, גם ביום חם. לנו במלון שיושב על הכניסה לפארק (Livua), שוב חדרים נעימים ומרווחים, והכנסת אורחים נעימה. המלצר מעריץ של הראל סקעת (הזמר) ומשמיע לנו שיר, לא הכרנו, באאיפון. מקווים שנמלא עוד הבטחה לשלוח דיסק. הפעם האוכל קצת פחות מרגש...

התיצבנו בפארק עם הפתיחה, וזכינו להדרכה מצויינת מבחורה שמתגוררת בכפר סמוך, אנגלית מצויינת, גם היא למדה ספרות אנגלית. שעה וחצי של סיור, שהיה מהנה מאוד לכולנו, כלל ביקור במוזאון קטן ומקסים, וצפייה בעבודה של בחורות שעסקו במיון חרסים. רוני הצהירה אחרי הביקור שהיא רוצה להיות ארכאולוגית.

העתיקות של בוטרינטי 

רוני וחבורה של צבים על שפת הביצה שבאמפי המקסים

  

מבוטרינטי הצפנו ישירות לוולורה, לארוחה המתוכננת עם אסף ושירה, שהבטיחו דגים ופירות ים (היה מעולה!). בנוסף גילינו שהג'ינס תוקן אבל המחשב לא LLL הבטיחו שהתקלה מינורית אבל העדר החלק הדרוש וקוצר הזמן לא איפשרו תיקון. בלי להתבלבל רצנו לחנות מחשבים, בהמלצת אסף, קנינו את המחשב וביקשנו מערכת הפעלה בעיברית וגם קיבלנו. תוך שעה כבר שיחררנו חבלים, מצוידים בחמישה דניסים יפייפים מחוות הדגים בדרכנו למונטנגרו. במהלך ההפלגה החלטנו על שינוי בתכנית, שוב כדי להרגיע ענינים: מוותרים על מונטנגרו. במקום זה המשכנו ישירות לקרואטיה, שייט רגוע של 28 שעות, קפיצה למיים, ארוחת דגים והגעה למפרץ סמוך לדוברובניק בחצות. אפילו רוני נהנתה! מחר סידורי כניסה, ומתחילים פרק חדש בקרואטיה.

כולנו התרגשות, מחרתיים גילי מגיעה לדוברובניק לשבוע , ואיתה אמור להגיע גם ברם , החבר הבלגי שעוד לא זכינו להכיר, שמגיע מאירפה. ניראה איך נתפור את הכל.

איזה כףףף!!!

לשייטים:

אלבניה – סידורי הכניסה ויציאה בנמל של וולרה, דרך סוכן שהגיע לקבל אותנו במזח (בסך הכל 60 יורו כלל הכל). אין שם אפשרות עגינה, והעגינה במרינה של , מרחק 40 דקות, מאוד מסודר ונוח. מים חשמל ו Mooring line. העגינה 20 יורו ליום, ואין בעיה להשאיר את הסירה ולצאת לטייל. כשאנחנו עגנו המרינה הייתה כמעט ריקה מסירות מטיילים.