קרואטיה 1: מדוברובניק הגדולה לדוברובניק הקטנה

מדוברובניק לקוצ'ולה

שבת בבוקר, יושבת במפרץ יפה באי בשם Korchula. הילדים עם אודי בשיעור גלישת רוח אחרון. כמו שאפשר להבין האטנו מאוד, מה שמאפשר ליצור סוג של בית. מכירים אנשים, נפגשים מספר פעמים, כבר יש מסעדה ובית קפה מועדפים, חוג לילדים, ומקום קבוע  להחנות את האופניים והדינגי שמשמשים אותנו בלי סוף.

עברו עלינו שבועיים מאוד מרגשים ועמוסים. המעבר לקרואטיה לא פשוט. האוירה מאוד שונה מזו שהכרנו עד כה בחופי הים התיכון. לי זה מרגיש כמו תערובת של טמפרמנט ים תיכוני שמתבטא בסוג של חיספוס וחם מזג, מאידך משהו שמתקרב לארופאיות,סוג של קרירות וריחוק, אולי בגלל הקירבה הגאוגרפית. בקיצור, שילוב קטלני. אודי חושב שהכל אשמת הקומוניזם, תאוריה שלא מחזיקה מיים לאור הביקור באלבניה.

המגע עם הקרואטים, בעיקר בשל היותנו תירים, מאוד לא נעים והתחושה שמתיחסים לתירים כפרות חולבות ומאידך לא יודעים לתת שרות. ניגוד חד לאלבנים שהיו סופר חמים ויוצאים מגידרם לעזור. לא אהבנו את הקרואטים גם כשהיו חלק מיגוסלביה לפני מלחמת האזרחים שלהם. ביקרנו כאן בדרכנו ארצה אחרי תקופת הלימודים באדינבורו. זה היה חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת האזרחים שהייתה אלימה ואכזרית כמו שקרואטים וסרבים יכולים להיות. אם יש יוצאי קרואטיה בקוראים, מתנצלת על ההכללה הגסה. אנחנו מקבלים אישוש לתחושות שלנו מבני המקום איתם כן מצליחים לקשור שיחה. הם מדברים על היחס המחפיר לתיירים, שינאה וניכור בינם לבין עצמם ויותר מהכל שינאה עזה לסרבים. הרבה ויבראציות של שינאה באויר, קרמה רעה... ולמרות הכל, קרואטיה מדהימה ביופיה וקשה לוותר על שהות כאן. הרים גבוהים שנחתכים במצוקים שיורדים לים, אלפי איים ואיונים, בחלק הזה של קרואטיה (the Dalmation region) ערים ועירות יפים מאין כמוהם.

העוסקים בתירות וחוקי המדינה מאוד לא נעימים לתיירים, אבל בין השיטין מצליחים ליצור קשר עם אנשים אחרים, ומתרשמים שבין כל האמור לעי"ל אפשר למצוא את הקרואטים הנחמדים, חמים ומעניינים.

נכנסנו לקרואטיה באופן רישמי בדוברובניק. עגינה בעירה צבטט (Cavtat) סמוכה לדוברובניק, שם מסדרים ניירות דרכונים וכו'. אנחנו אחרי כמה ימים של ים וזקוקים למילוי מים. ממתינים לאודי שהלך למשרדים לסידורי כניסה, ואני מאתרת ברז וצינור מים על החוף. מחפשת מישהו לדבר איתו ולבקש רשות ולא מוצאת. החלטתי שנמלא מים מתוך הנחה שהאחראי על המזח יגיע ונסדיר תשלום. עוד לא הספקתי לדחוף את הצינור לפתח המיכל, ומגיע איש לבוש לבן שפותח בנזיפות ואיומים. Wellcom to Croatia. מגיע האחראי הרישמי וגם הוא נחמד במיוחד. מודיע שצריך לשלם עבור המים. אני משיבה בכמובן ושואלת מחיר. נדהמתי! 33 אירו, מחושב ע"פ אורך הסירה, בלי קשר לכמות המים. אמרתי לא תודה ועוד כמה מילים חמות על היחס ושוד הדרכים. לשם השוואה, ביוון וטורקיה, אם לוקחים תשלום, מדובר בלא יותר מחמישה אירו. יופי של התחלה! מכאן והלאה הכל פחות מפתיע. עגינה במרינה 90 אירו, עגינה במפרץ עם עוגן או מצוף (mooring line), נע בין 15 ל 25 יורו (בלי חשמל או מים). תסכימו שזה סוג של שוד דרכים. שייטים שפגשנו בדרך, שחיים על הסירות ולא באים רק לשבוע בסירה שכורה, משתדלים להמנע משהייה בקרואטיה בשל העלויות הגבוהות והיחס המחפיר. זהו, גמרתי לקטר. יפה ורגוע מסביב...

ההתרגשות לקראת בואה של גילי גימד את כל הויבראציות הלא נעימות. יומיים לאחר הגעתנו פגשנו את גילי בשדה התעופה של דוברובניק. בין מצעד הישראלים שהגיעו לשבוע בטיסת השכר (רובם מבוגרים), הגיעה ילדה יפה וזוהרת מתמיד. חיבוקים ועוד ועוד ואי אפשר (וגם אין צורך) להחניק את ההתרגשות. ברם החבר הבלגי (שעוד לא הכרנו) אמור להגיע, מעיר אחרת בה נחת, ולפגוש אותנו בשדה התעופה. חשבתי שיהייה נס אם הקביעה הזו תצא לפועל ולמרבה הצער צדקתי, גם הפעם... (בבקשה להתיחס בהומור לאמירה!). חיכינו חיכינו, הסתובבנו, חיפשנו "ומי לא בא"... ברם.

נסענו למרינה בתקווה שיצור קשר. שעה אחרי שהגענו התקשר הבן האובד משדה התעופה כמובן. נתנו הנחיות הגעה, וכדי לא להלאות, אסכם שהנ"ל הגיע אחרי שלש שעות (אחרי חצות) אחרי הרפתקאות ותלאות. ושוב שמחנו והתרגשנו, קצת פחות מגילי. עכשיו הילדה עטופה בים וים של אהבה.

למחרת הסתובבנו בעיר העתיקה, שהיא מהיפות בעולם. המון תירים שלא לאמר רק תירים. שיחות עם מקומיים מציפות את מאחורי הקלעים של העיר היפה. הכל מוכוון תירים, כולם מתפרנסים מתירות, רק שהעבודה בנמצא רק שישה חודשים בשנה. כולם עובדים בשתי עבודות כעשרים שעות בכל ימות השבוע, כדי להרוויח מספיק לתקופת היובש. מותשים, עצבניים ומאוד מדוכאים. העיר היפה טובה לתיירים אבל מתנכרת לתושביה. הכל יקר מאוד, המשכורות זעומות ומחירי הבתים מרקיעי שחקים בגלל פלישה של זרים עשירים, שרוכשים בתים לחופשות. מוכר ממחוזותינו, אבל הרבה יותר חמור. הקשיים הכלכליים וההצעות המפתות, גורמים לרבים מהם לוותר על הבתים בהם גרו דורות, מחוסר ברירה ורצון לשרוד. כשכל זה ברקע, עבורי הביקור בדוברובניק היה חוויה מדכאת. סליחה עם כל מי שעוד לא היה ויכל לא לדעת מצרות ורק להנות מיופיה.

דוברובניק

איחוד משפחה + תוספת נחמדה

   

גילי מאכילה את שי שבכלוב
על חומת דוברובניק

בית ספר
מבט מהחומה לתוך העיר העתיקה

אישה נחמדה ועבודות מסורתיות
גילי כחלק מהתצוגה

לא קשתה עלינו הבריחה מדוברובניק, ומהמרינה שעשקה אותנו. יצאנו למסע בין האיים הדלמטים. אין סוף אפשרויות והבחירה קשה. ראשון, שייט קצר לאי Sipan. מפרץ חמוד ולחופו עירה קטנה ושרידי מבצר מרשימים. סיבוב קצר (אני נהנת מהליכה זוגית עם שי), ארוחת ערב ולישון.

בבוקר טיול לפי הנחיות של בחורה מתוקה ששי ואני פגשנו בערב במסעדה של המשפחה. ניכנסנו כדי לברר מה המקבילה לאוזו היווני וראקי הטורקי. התשובה שקיבלנו היתה הרצאה מלווה בסידרת טעימות. האמת, לא אהבנו אבל בכל זאת הזמנו. הטיול היה פשוט ומקסים, נותן תחושה שיש תשתית טובה לטיולים. בסופו הגענו למפרץ ועיירה יפים בצד השני של האי. בירה קפה קר ואנחנו על אוטובוס בחזרה למקום העגינה.

רוני לקחה לה יום חופש מטיולים ובילתה בנינוחות על הסירה. בעיקר קראה את הספר האחרון מסידרת הארי פוטר, שגילי הביאה מהארץ. עכשיו גם תומר ושי מתחרים על הספר לאחר שסיימו לקרוא, שוב, את כל הסידרה. 

Sipan

טיול ערב עם שי

ברם משתף פעולה ולומד ספיד
(אלון - נגמלנו מחתחתול, אפשר לבא בבטחה)

שנ"צ

איים שונים מתאפיינים בארובות יצירתיות שונות

 חזרנו התארגנו ויצאנו, מרחק לא רב, לאי Mljat,שהוא בעיקר שמורת טבע, ומומלץ ע"י כל מקורות התיור שאנחנו בודקים.

האי קטנטן, ואכן יפיפה. ירוק מאוד, מוקף מפרצים עמוקים, בתוכו שני אגמים מלוחים כמעט סגורים שבמרכזם עוד אייון עליו ניצב מבנה מרשים דמוי טירה. אנחנו עוסקים בקדחתנות במחשבות ותיכנונים ליום ההולדת של רוני שמתוכנן למחרת. רוני חוגגת 11 בסוף יוני. בעצה איתה החלטנו להקדים, כדי שגם שי וגילי יחגגו איתנו. לבקשתה המועד והמקום נישארים כהפתעה, מה שגורם לה בימים האחרונים להיות במתח גדול ולודא שלא שכחנו. אז, לא שכחנו כמובן. יצאנו לסיור הכנה ותיכנון בשמורה. רוני איתנו, אבל לא ערה לשיחות שמתקיימות במקביל להליכה נינוחה בפארק. הרעיון מתגבש וכשחוזרים לכפר עוסקים בקניית ממתקים, בלונים, הכנת הפעילות וברור הפרטים. למרות החשדנות והצפייה הצלחנו להפתיע אותה. שכרנו אופני הרים לכולם. מוקדם בבוקר, אודי מכין עוגת פנקיקס, שי ואני יוצאים ככוח חלוץ, להטמין את חלקי הפזל של מפת האי, ובו מסומן מקום מקום החגיגה,שהכנתי מבעוד מועד.חלקי הפאזל מוטמנים, המיקום מסומן ע"י בלונים, ורוני ואנחנו אחריה במסע אופניים. על חלקי הפאזל משימות שרוני צריכה לבצע לשביעות רצוננו, לפני שממשיכים לתחנה הבאה. הבלונים נאספים לצרור שמחובר לאופניים של הנסיכה המאושרת. כשהפזל מושלם, רוני מגלה שכדי להגיע למקום החגיגה, צריך לשוט על אחת מסירות הפארק, שלוקחת אותנו לאי הקטן (כלול במחיר הכניסה לשמורה). במסיבה תוכנית. קצפת על הפנים (מנהג של שי וגילי מחופי יוון), עוגה, ברכה בחרוזים שאבא כתב וגם מופע ג'אגלינג וקסמים מקצועי לעילא, של האומן שאיתנו, ברם. בקיצור, ים הרפתקאות, חלום של יום הולדת (לפי דברי רוני), כולם והיא בראש נהננו מאוד. מה עושים בשנה הבאה כשתחגוג בת מיצווה??

יום הולדת לרוני

אוספת חלקי פזל ובלונים

כל הבלונים והחלקים נאספו
ועכשיו למסיבה!

מסורת לא שוברים
מנהג של שי וגילי מחופי יוון
שחיתות...

ממתקים וגם עוגת פנקייקס

אמן אורח מבלגיה: המופע של ברם

מליון כדורים יוצאים מהבטן

בפארק של 

רוני מארגנת פעילות

עם אבא

מאכל אופייני: קילו בשר כבש + ירקות
צריך להזמין 4 שעות מראש

חזרנו לסירה ומיד הרמנו עוגן. לא ממש אהבנו את האי. האנשים לא נחמדים באופן מיוחד, בעיקר אחד כלפי השני. הזכיר לי מושבניקים ואת הבדיחה של אבא שלי על המלאך גבריאל שהציע למושבניק להביע משאלה בתנאי אחד, שהשכן יקבל כפליים. המושבניק ביקש שיעקור אחת מעיניו. זו היתה ההרגשה. הטבע יפה אבל עבורי לא מספיק. בנוסף הפארק מרגיש מסודר ומאורגן מדי.

עברנו לקורצ'ולה  (Korchula)שמומלץ בכל פה. העיירה נחשבת לאחת היפות בקרואטיה ויש המכנים אותה "דוברובניק הקטנה". עגנו במרינה מפאת תקלה במקרר ומחסור במים. שייטים יקרים, המנעו! 70 אירו ללילה זה לגמרי מופרז. למחרת מפגש עם שני בעלי מקצוע שהיו נחמדים בכל קנה מידה, בעיקר על הרקע הקרואטי. הסתבר שהמקרר, שקירטע כבר בעבר, דורש החלפה. למרבה המזל לאיש המקררים, במקרה, היה החלק הדרוש. בנתיים כל אחד בנפרד, או ביחד, יצא לסיבוב בעיירה שהיא באמת מקסימה במיוחד. בנוסף ברורי החלצות של שי וגילי לקראת שובם לארץ ושל ברם לקראת פרידה. אחה"צ עברנו למפרץ יפה ומוגן סמוך לעיירה, 10 דקות הליכה או 5 עם אופניים. אנחנו משתמשים המון באופניים והם הוכרזו כרכישת המסע. גילי וברם בסיבוב עם דינגי, בעוד מספר שעות נפרדים. עצוב לגילי אבל גם לנו. מאוד אהבנו אותו ואת הנוכחות הסופר נעימה ומשתלבת. נפרדים בערב מברם שעושה דרכו חזרה לצרפת, וממשיך בשיטוטיו. מארגן כנסי ג'אגלינג ברחבי אירופה, מופיע ומלמד. בזכות כל אלה ממשלת בלגיה דואגת לשלם לו מלגת אומן. הלוואי בארץ!

קורצ'ולה

 
 

הכניסה לעיר העתיקה

מבט מתוך השער

בחנות אומנות.
גילי מציגה את מחברת הציורים ומקבלת מחמאות

אנחנו ממשיכים להסתובב בסימטאות המפותלות ולהכיר פינות יפות. בין השאר מגיעים למסעדונת של שתי בחורות, לא צעירות, שהחליטו לשנות קריירה, לחזור לאי ולהקים מסעדה באופי אחר ממסעדות התיירים הנפוצות. האוכל אכן מיוחד וטעים, עשוי בקפידה ממוצרים טריים ברובם מתוצרת האי. אגב, היין באזור הזה מעולה! הן הפכו למסעדת הבית, מה שאומר שכבר התפתחו שיחות והכרויות. בסוף הערב צ'ופרנו בנסיונות חדשים מהמטבח של השתיים וגם בטעימה של עוגיות תוצרת הבית. אחד מהסוגים היה בטעם שונה ומפתיע. הסתבר שאלה עוגיות לוונדר פריכות ונימוחות. ההתפעלות וההפתעה שלנו הביא לשיתוף במתכון והרי הוא לפנכם:

עוגיות לונדר של מאיה וטוניה

150גר' חמאה

115גר' סוכר

ביצה טרופה

15מ"ג פרחי לונדר יבשים (אני קניתי זר פרחים מהזקנה שבשער ויבשתי בשמש)

175גר' קמח תופח

לערבב הכל, להניח במרווחים,בעזרת כפית על נייר אפיה, ולאפות ב 175 מעלות כ 15דק' או עד שהשוליים משחימים.

מחר מתכוונת להכין, אבל ניראה שקודם אצטרך להצטייד במאזניים אנליטים...

הערב הסתיים בשער העיר. שני גיטריסטים, הוא רב אומן בגיטרה, ג'אז וגם קלאסי. אוחז בגיטרה מגיל שלוש וחצי ומאז לא עזב. איתו זוגתו שמלווה בגיטרה ושרה נהדר. אנחנו מתיישבים, גילי (וגם אני) פוצחות בריקוד, רוני נבוכה ורוצה חזרה לסירה. ההנאה כל- כך גדולה שאנחנו נשארים כשעה ואלינו מצטרפים עוד ועוד אנשים. בסופו של דבר התאסף קהל של כמה עשרות. כולם יצאו מגדרם מהוירטואוזיות של מרין (הגבר שבזוג) וונדה ששרה נפלא.

מרין וונדה בשער העיר

למחרת טיול רגלי מכפר בחלק הפנימי של האי למפרץ בודד, עמוק וירוק, עם מיים בשלל צבעים מצהבהב דרך גווני ירוק תכלת וכחול עמוק. אין דברים כאלה! בדרך כרמי גפנים, בוגרים וגם מאוד צעירים. הנוף קארסטי, מזכיר את רכס פקיעין שבגליל העליון. אנחנו מחפשים מערה ולא מוצאים. גם כאן דמיון לרכס פקיעין ומערת הנטיפים הקטנה, שמיררה את החיים למדריכים צעירים. בסוף מגיעים למפרץ, שמפצה על ההליכה בחום לא קל. הימים בעת האחרונה הפכו חמים, מה שמאפשר קפיצה למים כמיזוג טבעי. בכל פעם כשקצת מיוזעת, בפרט בעת בישול, פשוט קל וירוק לטבול בים. אבל, אם רוצים לטייל צריך להשכים ולצאת. מהשעה עשר הטמפרטורות כבר לא נוחות לצעידה. מסיימים בהליכה למפרץ לומברדה, לשם שי הגיע לפנינו כדי להספיק לגלוש. האזור הזה נחשב לאחד המשובחים לגלישת רוח. אחה"צ רוחות של 12 קשרים ויותר, מנשבות בתעלה שבין האיים והיבשת ואין גלים!

בחזרה לעיירה קורצ'ולה, מלוכלכים ומיוזעים, הישר לסעודת פרידה משי וגילי. הרבה התרגשות ומילות סיכום, כל אחד בתורו, של תקופת השייט יחד. שי בילה איתנו חמישה שבועות נהדרים, ובהרכב מלא היינו רק שבוע, עמוס ונהדר (זה מה שצה"ל איפשר). אין צורך לציין שהדמעות זלגו L

הערב הסתיים בבר מול מסך ענק ומשחק גביע אירופה בין ספרד לקרואטיה. בחרנו בבר שבו ערימה של אוהדים קרואטים. המשחק משעמם במיוחד, ובסופו הקרואטים הפסידו. אנחנו, שלא התאהבנו בקרואטים, עודדנו את הספרדים בחשאי. רק כששיחררנו את חבל הדינגי מהמזח, העזנו לשחרר את שימחתנו בשירת "ויוה אספניה!" משחקי גביע אירפה מלווים אותנו בשבועות האחרונים ומוקרנים בכל בית קפה זב חוטם. שי ורוני מקפידים לראות את כולם. השאר מצטרפים מדי פעם.

קרואטיה נגד ספרד עם ים של אוהדים

בוקר אחרון עם שי וגילי. שי מספיק עוד סיבוב גלישה, הפעם במועדון גלישה בקורצ'ולה. ארוחת צהריים במסעדה של החברות והופ לתחנת האוטובוס שלוקח אותם חזרה לדוברובניק. הפרידה משי וגילי הייתה עצובה במיוחד. השבוע בו בילינו יחד הרגיש כמו בימים הטובים של טיולים משפחתיים בהרכב מלא. שלם, שמח, קרוב ומהנה מאוד. רוני שרצה אחרי האוטובוס המתרחק ונופפה, שיחררה את כל הצער בבכי עמוק ועצוב.

פרידה

הלכנו להתעודד בגלידה והילדים המשיכו לסיבוב של קיאק במועדון הגלישה. מנסים לרכך את הצער... החזרה לסירה ריקה לא פשוטה. מתחילים פרק חדש/ישן של ארבעה בסירה אחת.

בוקר, אני יוצאת לסיבוב מוקדם בסימטאות העיירה, גם כדי לצלם כשעוד לא מלא באנשים ושמשיות של בתי קפה, שמסתירים חלק מהקסם. הסיבוב שלי הופך קצר מאוד מאחר שצילום של סבא ונכדה מתוקה, גורר שיחה עם הסבא על החיים בקרואטיה ועל חייו שלו. אני מלווה אותו ומוזמנת לבית שבתוך העיר העתיקה כדי שאכיר את אישתו וביתו. השיחה חמה ומתגלגלת, אני נאלצת להפרד בטרם עת, כדי לאסוף את הילדים לשיעור ראשון של גלישת רוח. לפני פרידה, מוזמנת להגיע לחזרת המקהלה בערב, בה שרים בני הזוג, בקתדרלה העתיקה והמרשימה.

קורס הגלישה מתחיל רק למחרת, שני הילדים עם מדריך צמוד, שלשה שיעורים והחברה כבר גולשים. נהנים מאוד! רוני מצהירה שזה הדבר הכי כפי שלמדה בחיים. שניהם מסתברים ככשרונות מלידה.

בערב אודי ואני יוצאים לבילוי זוגי ראשון. משקה של שקיעה בראש אחד מהגדלים שבחומה, האזנה לשירת מקהלה בקתדרלה וארוחת פירות ים משובחת. אושר שקשה לתאר.

 

משקה של שקיעה על המגדל ונוף העיר היפה

 

חזרת התזמורת

בדרך לאופניים, בשער העיר, שוב מרין וונדה בהופעה. גם הפעם מתפעלים ומתנחלים. הפעם אנחנו כבר ”מכרים ותיקים". קנינו עוד דיסק ודיסק נוסף קיבלנו מתנה לגילי, שכהרגלה השאירה  רושם עמוק. את הערב סיימנו איתם בבר, בשיחה פתוחה וקרובה עד השעות הקטנטנות של הלילה. אז נפתרה החידה מה עושה אומן ברמה כזו ברחוב ובבתי קפה/בארים. מהשיחה הסתבר שהבחור סובל מבעיות נפשיות קשות על רקע ניצול מיני בילדותו. העובדה שאודי פסיכולוג איפשרה שיחה גלויה ומרתקת. מחר נפגוש אותם שוב, בבר שבו מופיעים. אני לא שובעת משמיעה חוזרת של הדיסקים ובמיוחד מהמופע המשובח!

עוד יום בקורצ'ולה, אנחנו נהנים מהשהייה במקום אחד, שמאפשר הכרות טובה יותר עם המקום, תושביו וחשיפה להתרחשויות שמאחורי הקלעים. הפעם שבים למרינה, לחבר המכונאי שהכרנו ביום הראשון. משאבת המים המתוקים עושה צרות ודורשת החלפה שאנחנו עושים לבד! חוץ מזה, אודי מישם את השיעורים עם יעקב (ראו שיר הלל באחד הפוסטים הקודמים), ומבצע לבד טיפול במנוע. ההתנסות הראשונה עברה בהצלחה, לכל תשואות יושבי הסירה, וחיוך קורן אושר של אודי. ברבו קפטן!

כמו שאתם מבינים, חלק מהחיים על הסירה מורכב מטיפולים שיגרתיים והתמודדות עם תקלות. מי שנלחץ או סובל מהחלק הזה, לא יכול להאריך ימים על סירה. אנחנו למדנו לאהוב את ההתנסות וההכרות ה"אינטימית" עם הקרביים של אסתר. אתמול אני השבתי לחיים ארבעה מאווררים, שנימצאו מקולקלים מיד כשהוצאו מהקופסאות וכמעט הוחרזו ברי מינן. ישמתי תובנות בסיסיות של חשמל שלמדתי מאודי והייתי מאוד גאה (בזה עסקתי במקום בניקיון הסירה. הרבה יותר כף!).

בנתיים הילדים בשיעור גלישה שני, ואני צופה בהם בגאווה רבה.

תומר בלבן רוני בכתום והמדריך בצהוב

בערב אודי ואני יוצאים לעוד הופעה של מרין וונדה, שאחריה שוב יושבים על משקה עד השעות הקטנות. הפעם השיחה נסובה על החיים בקרואטיה, בהשוואה לישראל, והסיבות למלחמת האזרחים בעיקבותיה הקרואטים ושאר חלקי יגוסלביה זכו בעצמאות. לכל המקטרים על המצב הכלכלי בארץ, שחיתות הפוליטיקאים ושאר ירקות, סעו ליוון, אלבניה או קרואטיה ותתעודדו.

זהו, ערב אחרון, אנחנו נפרדים ממרין וונדה עם הזמנה חמה לבא לבקר בישראל. בבוקר, שיעור גלישה כפול, התארגנות ויציאה לאי הבא. הילדים ואני היינו שמחים להאריך בעוד כמה ימים. לאודי כבר אצה הדרך.

ארוחת בוקר סטייל רוני
הוכן בשקט בין 5 ל 7 בבוקר
לחם מטוגן, סכום במפיות, ענף לונדר וברכה לבוקר

שייטים יקרים

קרואטיה יקרה יחסית לכל מה שהכרנו.

תשלום במרינות 70-90 אירו. אפילו עגינה על mooring יכולה להיות סביב 20-30 אירו (ללא מים וחשמל!).

אם תקציבכם מוגבל נסו לבדוק אפשרות עגינה על עוגן מחוץ לאזור שמוגדר כאיזור עם תשלום. הם לא מנדבים את האינפורמציה, אבל אם שואלים מפורשות מסתבר שיש היכן לעגון.

אנחנו השתדלנו להמנע ממרינות ולהשתמש בעוגן ככל האפשר. זה דורש דינגי בפעולה מתמדת. בנוסף, מילוי מיים הופך בעייתי, כך ששומרים על משמעת מים ואחת לכמה ימים נקשרים למרינה רק

כדי למלא מים (נע סביב ה 10 אירו, מלבד דוברובניק שהיו שודדי דרכים).

ולמרות זאת, קרואטיה כל כך יפה שחבל לוותר...

הפלגות נעימות!