בוקר של יום שלישי מארבעה בדרך הביתה. הבוקר
הצטרפה חברה חדשה, ציפור שיר קטנטנה (סיבכי) שכבר אכלה שתתה ושוטטה ברחבי הסירה.
סקרנית קטנה. ניראה שנוח לה, ומקווים שתמשיך ללוות אותנו. גם היא חושבת שאנחנו “Hitch hiker friendly”, כמו בסטיקר
שגילי העניקה לנו. עוד שתי יממות לפנינו, והזמן בורח, עובר מהר מדי. אבל על החציה
והרפתקאותיה בפוסט נפרד.
בנתיים יש לי חוב גדול
להשלים, שבועיים שלא כתבתי. בכל פעם מתקשה להתישב ולכתוב, ובדרך כלל מהרגע שמתחילה
זה כבר זורם. אנסה לשחזר שבועיים גדושים ושונים, או כמו שאביטל כתבה, למרות שבילתה
איתנו כל שבוע שהיא קוראת נשמע כמו סיפור שונה ואחר.
נפרדנו מניר בזקינטוש,
ונשארנו לבלות בה עוד יום של טיול. שכרנו רכב, ויצאנו בארבעה. ניסינו למצוא מסלול
טיול, אבל לא ממש פשוט. אין הרבה שבילים והמפה לא מספקת את האינפורמציה הדרושה.
האי מאוד יפה, הררי וירוק, נופים יפים לים. הכפרים והעירות פחות, כולם עד האחרון
נחרבו ברעידת האדמה של שנת 1953. אחד הכפרים היותר עתיקים שנשמרו באופן חלקי הוא לוהה
(Louha) שנמצא בלב
האזור ההררי והכפרי. כפר בנוי אבן מקומית, וסביבו חקלאות, בעיקר גפנים וזיתים.
בכניסה לכפר מצאנו בית קפה קטן ומגניב, שולחנות פזורים בטרסות קטנות, בין עצי זית
וסבך של חורש טיבעי, צופים לנוף הכפר. כמובן שהתישבנו, וכיוון שהיינו האורחים
היחידים, גם נהננו משיחה עם בעלת המקום. אולגה, אישה בת גילי (לא מגלה כמה..) הגיע
ליוון מסיביר, בשנות העשרים לחייה, אחרי
לימודים והכשרה כאחות טיפול נמרץ. התגלגלה במשך מספר שנים עד אתונה, שם הכירה את
בעלה, יווני אתונאי אסלי. בביקור בזקינטוש, התאהבה באי ובמיוחד בכפר, והחליטו
לקנות בית ואדמה. גרים כאן כבר קרוב לעשרים שנה, ואיתם ההורים של בעלה. מתפרנסים
מחקלאות ובית הקפה, אותו בנו במו ידיהם, וכנראה שמאוד מצליח בעונה, ובנוסף היא
עובדת בעיר זקינטוש בבית ספר.
ממנה שמענו גם על סיביר, אבל גם על הכפר. בכפר כ 30
תושבים קבועים, רובם מעל גיל 70, ושתי אחיות צעירות בגיל בית ספר. זה טווח
הגילאים. בחודשים האחרונים הלכו לעולמם שניים מוותיקי הכפר בשיבה טובה, האחד עבר
את המאה! תושבים רבים נטשו את הכפר בשנות החמישים ועברו לאוסטרליה. חלקם עדיין
מחזיקים בבתים בכפר ומגיעים לחופש מדי פעם. חלק אחר מהבתים, משמש בני משפחה שגרים
ביוון, ומגיעים בקיץ. היא מאוהבת בכפר ובאנשיו, למרות ששונה בתחליט מארץ המקור
והעיר הגדולה שבה גדלה.
נפרדנו, ויצאנו לסיבוב רגלי בכפר. במעלה הכפר, בככר הכנסיה
ישבו שלשה מבוגרים עד זקנים ואישרו את הסיפורים ששמענו. זוג אחד, תושבי הכפר מזה
שנים, מעולם לא עזבו, ומנהלים טברנה קטנה. הזוג השני, הגיעו לביקור מאוסטרליה, שם
חיים כבר למעלה מחמישים שנה. לא ביקרו בכפר עשרות שנים, ובכל זאת יש להם בית קטן
של המשפחה, מאוד מוזנח, אותו הם רוצים לשפץ, יום אחד כשיפרשו לגמלאות. חיים טוב
באוסטרליה, אבל לבם ביוון. הרבה מאוד גאווה פטריוטית, והרבה כעס כלפי הטורקים.
הגבר שבזוג, איש מעניין וידען, שבין השאר סיפר שאיסטנבול במקורה יוונית. אני לא
מצליחה לשחזר את חלקי השם במלואם, בכל מקרה ה"בול" בשם הוא הטורקי הוא
שיבוש של "פוליס", עיר ביוונית. אחרי ביקור בבית, שיחה חמה וערה, נפרדנו
עם שקית של אשכול ענבים סגולים ענק, והבטחה לשלוח תמונות לזוג המקומי.
 |
| חצר הבית הישן |
חזרה בסירה, גירוס והתארגנות,
יוצאים להפלגת לילה לפלופונז, נגיעה ראשונה ביבשת היוונית. בפלופונז טילנו יבשתית
לפני כשש שנים ומאוד אהבנו. נופים הרריים, דרמטיים, וכפרים מיוחדים. הפעם מתרכזים
בחופים, שאינם ממש במסלול השייטים. מעט מקומות לעגינה. פנינו למפרץ שמתואר כאחד
היפים ביוון, Voidhokoilia, מעט
מצפון לכפר פילוס. לפנות בוקר, דייג פלמידות מוצלח במיוחד, ארבע! כל אחת במשקל של
מעל חצי קילו, בתוך שעתיים. אז מה עושים? אחת לסביצ'ה, אחת להכנת דג במלח ושמן,
כמו שקונים בסופר בקופסאות פלסטיק, והשתיים האחרות נשמרו לארוחת הערב.
הגענו בשעת
בוקר מוקדמת, מפרץ רדוד כמעט סגור לכיוון הים, חוף חולי! מעל נשאת מצודה יפה. מעבר
ללשון החולית, לגונה גדולה של מיים מתוקים, אתר צפרות ידוע. שקט! רק מפרשית אחת
עוגנת והחוף ריק. ככל שהיום מתקדם, מגיעים מתרחצים יבשתית. המפרץ גדול, ומכיל את
כולם בלי תחושת צפיפות. תומר, שכמעט לא ישן הלילה בשל דייג הפלמידות, ישן עמוקות,
אודי מתנמנם, ורוני סוף סוף פוקחת עיניים בצהריים, יוצאת איתי לפיקניק על החוף.
היא מארגנת נישנושים, מגבות, מים, ושמיכה. אני דואגת לבירה... מבלות כמה שעות
בהשתוללות במים, משחקים בחול וגם ביקור בלגונה המתוקה, שעולה לנו בעקיצות ענק של
זבובי חול. בכלל לא נעים L
לפני שקיעה המשכנו לכפר פילוס (Pilos). מזג האויר
הבטיח לנו כמה ימים של רוחות חזקות, ואנחנו חיפשנו מקום עגינה בטוח, כאמור לא תדיר
באזור הזה של הפלופונז. המפרץ של פילוס, שנקרא גם מפרץ נברון (Navaron)
ידוע בשל הקרב הגדול בין הטורקים ומדינות מערב אירפה, שבו ביום אחד הוטבעו מעל 60 סירות
טורקיות ביום אחד! הכניסה למפרץ אחת היפות שראינו. חומת מצוקים מרשימה, עם נקרות
ומערות, סוגרת את המפרץ מדרום מערב, תמונה מרהיבה בשעת שקיעה. אז צילמנו וצילמנו
וכאן אחת שנבחרה בקושי רב.
 |
| מורידה מפרש לקראת עגינה |
 |
| הנמל של פילוס |
בוקר, אודי ואני שולפים
אופניים ויוצאים לתור את העירה, יש גם כמה משימות כמו כביסה, השכרת אוטו ליום טיול
וגם פס לאיטום מקרר. אבל קודם קפה, בכיכר גדולה ומוצלת, כמובן בעצי דולב. מכבסה
נמצאה בקלות, אבל לך תמצא פס איטום למקרר. אז, עברנו בכל חנות דמוית כלי עבודה עד
שהגענו לחנות של ביבס, ונתקענו חמש שעות + תוספות. לביבס חנות לציוד גינון בבלאגן
נוראי, ממש לא מה שחיפשנו וכמובן שפס למקרר לא מצאנו. אבל מצאנו איש מקסים, עם
אנגלית מעולה, כשר שיחה מעולה, חם אנושי מתפרץ והרבה זמן. היום בן גילי (שוב לא
מגלה...) ומשנות העשרים שלו ועד לפני כעשר שנים, היה קפטן של אונית סוחר, מהסוג
שאנחנו מאוד מפחדים לפגוש בלילה. טייל בהמון מקומות בעולם, חי עם אישתו וביתו
הראשונה על האוניה בנוחות ששמורה לקפטנים, השתכר בנדיבות. עד שאישתו בקשה להתקבע
בכפר הולדתם, פילוס. האיש נישאר עם אהבה ענקית לחיי הים, ויומיום כלוא בתוך החנותו
החשוכה. רבים באים לבקר אותו במהלך היום, כולם מתקבלים בלבביות, ורבים נשלחים עם
חלקי גינון שונים עם סרוב מופגן לתשלום. כשאני תוהה האם הוא לא נמצא כאן כדי
להתפרנס, הוא משיב "חלקים קטנים והם חברים שלי". בזמן שהיינו שם לא מעט
טלפונים שמבקשים להתיעץ. כולם נענים, אבל נוכחותנו גורמת לו להאנח בכל פעם שמרים
את הטלפון או לקוח שנכנס לחנות, כאילו אומר תעזבו עכשיו אני עסוק. אחרי שהסביר
איפה כדאי למצוא איטום, שאל מה עוד אנחנו צריכים, והפך עצמו למעין מודיעין, כולל
מסעדה, מקום למזטים ואוזו לפנות ערב, השכרת רכב וטלפונים לברר מתי ואיפה אפשר
למצוא מועדון רבטיקו. בעיה, אנחנו לפני עונת המוזיקה ביוון שנמצאת בשיאה בחורף.
השיחה קולחת על שנותיו בים, משפחה, יוון על צרותיה (הוא האופטימיסט הראשון שפגשתי
שגם חושב שהמצב לא כל כך גרוע). בין השאר דיברנו גם על מוסיקה. לבביס אוסף ענק
ומקוטלג של מוסיקה מקלאסית ג'אז ומוסיקת עולם. אבל האוצר במוסיקה יוונית משובחת
משנות השלושים (הקלטות נדירות וחורקות) ועד היום. הכל מקוטלג היטב. אחרי זיפזופ
בין שירים נבחרים והסברים על אנשי הרבטיקו כלל חיקוי והצגה, הוא מציע שנביא דיסק
והוא יעמיס מוסיקה לפי בקשתנו וככל שהמקום יאפשר. אודי יוצא להביא דיסק וילדים,
ואני נשארת לכוס אספרסו משובח ועוד ועוד סיפורים. הילדים מגיעים ומוזמנים לשבת על
שרפרפים בתוך הבאלגן. אודי בנתיים הספיק לברר עלות השכרה, והמחיר שנראה גבוה לו
וגם לנו, גרר שיחת טלפון מביבס לאיש בהשכרה (חבר שלו כמובן) והנחה של עשרה אירו...
הורדנו מוסיקה ובנתיים שמענו קצת על קורות משפחתו, סיפור שתאם בפרטים רבים, ספר
שארבעתנו קראנו בהפלגה "חוטים מקשרים". סבא שלו הגיע מאסיה הקטנה, היא
טורקיה, בחילופי האוכלוסיה הענקיים של שנות העשרים במאה שעברה. כמו בסיפור, הדוחק
והמצוקה בשעת העליה על האוניות, גרם לו להתנתק מהמשפחה, וכך הגיע בגפו, ילד בן
עשר, לפילוס. בפילוס גדל בעצמו, יחד עם חבורת ילדים קטנה, שכולם איבדו את
משפחותיהם. אנשי הצלב האדום, עברו בכפרים השונים ואספו מידע על משפחות שאיבדו
ילדים ולהפך. הסבא לא מצא את בני משפחתו, גם לא באמצעות שידורי הרדיו של אותה
תקופה. רק כעבור ארבעים שנה, מצא אותם בעיר בפלופונז, מרחק 100 ק"מ מפילוס.
היה מעניין לכולנו, גם הילדים שבנתיים הפכו מביני אנגלית, יכלו לעקוב אחרי הסיפור,
ולהתרשם עד כמה דומה לספר שקראנו. הבוקר המרתק הסתיים אחה"צ כשהצלחתי לשכנע
אותו לעזוב את החנות לזמן קצר ולהצטרף אלינו למזטים ובירה במקום האהוב עליו.
להפתעתנו ומבוכתנו כשקם ללכת אחרי כשעתיים שילם עבור ההזמנה, תוך עמידה תקיפה על
כך שמכיוון שאנחנו אורחים שלו בפילוס אנחנו לא משלמים ואני, אחרי שנכנעתי (לא היה
סיכוי) הבטחתי הזמנה נגדית בירושלים. אולי יום אחד...
 |
| תשע בכיכר |
 |
| מכבסה של פעם |
 |
| יום עבודה הילדים משמנים וממרקים |
 |
| בחנות של בביס |
ארוחת ערב כמובן במסעדה
המומלצת, מסעדה שאנחנו מכנים "מסעדת סירים". זה אומר שאתה מוזמן למטבח,
ושלל מנות מוצג לפניך סיר אחר סיר תוך הסבר על תכולתו. האוכל אכן מעולה והמחירים
לגמרי סבירים. למחרת יוצאים בעיקבות המלצה שהופיעה לאחרונה בעיתון הארץ (ענה דאגה
לשלוח לנו), לאתר ארכאולוגי, מרחק שעה אחת של נסיעה. האתר, מסיני (Messini), מופיעה בספרי התיור אבל לפי הספר
וגם מהתרשמות שלנו, לא זוכה להערכה ראויה, מה שאומר מעט מבקרים. שטח עצום של מבנים
מרשימים מהתקופות ההלנסטית והרומית, שהשתמרו באופן מדהים! בין השאר, מקדש ששימש גם
כמיזרקה ממי מעיין סמוך, מערכת ניקוז והעברת מים מפותחת, שני תיאטראות (קטן
וגדול), פסיפסי ריצפה, וגולת הכותרת מבחינתנו איצטדיון ענק ומרשים. האתר משוחזר
חלקית (יותר מדי לטעמי), עדיין בחפירות, כך שאפשר לחזות בעבודת ארכאולוגים ולקבל
הסברים אם מבקשים יפה, וכמובן שרוני הצהירה שרוצה להיות ארכאולוגית כשתהייה גדולה.
בילינו שם את כל היום הרוחני הזה ושבנו עיפים ומרוצים לעוד ארוחת פינוק אצל
גאורגיוס.
 |
| במסעדה של גאורגיוס |
 |
| ירקות ופירות על הדרך |
מסיני
קמנו לבוקר של גשם זלעפות,
שלא פסק במהלך כל היום. יורה! אילץ אותנו לבלות כל היום ספונים באסתר, לתכנן את
ארוחת ערב ראש השנה ולהכין רשימת קניות, וגם להכיר את השכנים, סירה תוצרת בית של
בחור צרפתי. בנה אותה לפני שלושים שנה, ומאז הספיק לגור עליה 15 שנים, לחצות את
האטלנטי ארבע פעמים, ולהתגלגל לאיטו בים התיכון. על הסירה שישה, ארבעה צרפתים ושני
ספרדים. שאלות ספורות מסיפון לסיפון על החוף הספרדי, גררו ביקור של הספרדים, מלווה
באינפורמציה כתובה, על אסתר. הזוג, שני רופאים מברצלונה חמודים חכמים ומעניינים,
האחד מהם פעיל זה שנים באירגון "רופאים ללא גבולות", ובמסגרת זו ביקר לא
מעט באזורי אסון שונים באפריקה. כך עברו עלינו שלוש שעות של שיחה מרתקת והזמנה
לברצלונה (ושלנו לירושלים כמובן), כשבנתיים רוני מאכילה אותנו עוגיות פטה משובחות
היישר מהתנור.
במרינה בה אנחנו נמצאים
אין מים, ולכן אנחנו נאלצים להפרד מהחברים החדשים, ולעבור למזח העירוני כדי למלא
מים. בלילה אנחנו אמורים לצאת לשבע שעות הפלגה ללימני, לפגוש את אלון ומיכל, חברים
מהמעבדה. מלאנו מים, אבל התחזית לא מאירה פנים, ומאלצת אותנו לצאת רק למחרת השכם,
למרות מחאותה של רוני, שלא אוהבת שיוטים ארוכים. כדי להתנחם יוצאות למסע קניות
לבישולי החג, בין השאר מצרכים לעוגת הדבש המהוללת של סבתא ענה. אנחנו פוגשות את
הספרדים וקובעים להפגש מאוחר יותר לארוחה נוספת, עוד סוג של דרך להתנחם, במסעדה
שכבר הפכה ל"קבועה" שלנו. ארוחת ערב טעימה, בירה עם החברים החדשים
ולישון.
בוקר מוקדם ויפה, הילדים
חורפים, ואנחנו יוצאים מהמפרץ היפה של פילוס, גם בשעות בוקר קיר המצוקים שהרשים
אותנו בכניסה למפרץ, עומד במלא תפארתו. מתקרבים לסיבוב נוסף ושמים חרטומנו ללימני.
בדרך מבצר וכנסיה יפים שנצבת על חצי אי קטנטן בכניסה לנמל של מטוני (Methoni).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה