לסטובו-ויס-חואר

לסטובו (Lastovo) – ויס (Vis) – חואר (Hvar)

הימים האחרונים חמים חמים עד לוהטים. מלבד קפיצות תכופות למים, קשה לחשוב על תזוזה כל שהיא. השייט מספק מעט רוח והחם הופך ניסבל, כל עוד יושבים בצל. עכשיו מבינה למה שייטים שזמנם בידם נימנעים משייט ביולי אוגוסט, חם וצפוף. עד כה גם אנחנו נסענו תמיד בתקופת החגים (ספטמבר/אוקטובר), אבל חשבנו שבשייט פחות משמעותי. טעינו!  בנוסף, תקלות שונות בסירה קצת מוציאות רוח מהמפרשים. מקרר, משאבת מים, מצוף של משאבת הBildge, צינור מים לקרור המנוע וכעת מנוע הדינגי. עם רב התקלות אודי מתמודד בגבורה, אבל גם לזה יש גבול... כמו שאתם מבינים, זמן של משבר, הילדים מטפסים קצת אחד על השני, אבל מהכרותנו את חווית הטיולים הארוכים, גם זה יחלוף וההתמודדות מלמדת המון.

יושבת במפרץ בודד (עיניין לא פשוט בתקופה הזו בקרואטיה), אחרי שברחנו מחואר. חואר, אחד היעדים הפופולארים לתיירים, לא רק שייטים. אנחנו ביקרנו בה לפני 22 שנים, והסמיכות למלחמה ניכרה במספר תירים קטן במיוחד. נישארנו עם חוויה טובה של עירה יפה, אי מקסים. הפעם זה ניראה אחרת. העיר מלאה תיירים, המזח מלא סירות וכך גם המפרץ. לקרואטים אין גבולות, 100 יורו עבור מזח (לא מרינה, רק מים וחשמל), 40 יורו עבור עגינה עם מצוף. אסור בתחום המפרץ להשתמש בעוגן. אנחנו בכל זאת שואלים היכן אפשר לעגון, ושולחים אותנו 200 מטר הלאה "מעבר למצוף הגדול". כמובן שזה מה שעשינו.

אבל קודם האיים שלפני חואר. בניגוד לחואר, לסטובו וויס, הם שני האיים המיושבים הכי רחוקים מהיבשת. שניהם היו סגורים לתיירים עד שנות התשעים, כיוון ששימשו כבסיסי חיל הים. זו התחלה טובה לבחירה באיים הללו, שכן נישארו מאחור מבחינת פיתוח ותירות. בנוסף, סירות הצ'ארטר לא מציפות את האזור בגלל המרחק ושרותי סירות מוגבלים. לנו זה ממש התאים!

מקורצ'ולה הפלגנו ללסטובו. במהלך השייט הרוח התחזקה מאוד והגיע ליותר מעשרים קשרים. החלטנו לא להלחם ברוח, שינינו כיוון, ועגנו במפרץ חמוד ללילה. משם המשכנו לכפר שנמצא על הים. מצאנו לנו מפרץ ירוק ויפה, ובו אחת המנהרות ששימשו להסואת אוניות חייל הים. מדהים כמה המנהרה גדולה ומוסתרת בצמחיה. אנחנו ועוד שתי סירות עוגנות ללילה. מכאן, כחמש דקות דינגי לכפר שיושב על הים. אין הרבה מה לספר עליו, רחוב אחד של בתים, מלון אחד (היחיד באי), אוטובוס לכפר הראשי (לסטובו) ומועדון צלילה מאוד פעיל. בעל המועדון, בחור נחמד, ממליץ לצלול בהמשך בויס, טוען שהאתרים הרבה יותר יפים, ושולח אותנו למועדון של חבר. האוטובוס לכפר הראשי מגיע בתדירות נמוכה, ע"פ שעות הפרי, כמו ברבים מהאיים האחרים. החלטנו לצאת למחרת באוטובוס המוקדם (שבע וחצי בבוקר!) כדי להמנע מהחם.

שקיעה ומנהרה

הכפר לסטובו מקסים! ממש לא נגוע ע"י מבנים חדשים. בתים מאבן מקומית טובלים בירוק של המטעים וכרמי הגפנים שמסביב, ומסביב לכל ים כחול ומפורץ. עלינו לתצפית שמעל הכפר, ומשם בדרך מדרגות נוחה חזרה. בכפר ציפו לנו שתי הפתעות. האחת כנסיה מרשימה ביותר מקושטת בציורי קיר מדהימים, שאם הייתה ברומא היתה הופכת לאחד מאתרי האומנות. כאן, שוכנת נדחת אבל מטופחת, וריקה מאדם. בפינת הכנסיה, פרגוד ירוק כחול, רקום זהב, שחייב צילום עבור חברי בעבודה...

לסטובו

עוד סוג ארובות

רוני מתודא

המחלקה לביוכימיה בזגרב
1882!

ההפתעה השניה היתה כיכר מוצלת בדלבים ענקיים וכמה שולחנות יפים, ששיכים לחנות/מסעדונת/מעדניה מדליקה במיוחד. הפנים חמים ונעים מרוהט עץ גס. מסביב מדפים עמוסים בכל טוב אותם מכינה בעלת המקום, שהיא בת הכפר. ריבות, יינות אדומים ולבנים, פסטו מסוגים שונים, מוחמצים למינהם, משחות, סבונים ועוד.

אנחנו מתיישבים לארוחת בוקר קטנה. כיוון שאין תירים, המגוון קטן, אבל מה שמגיע לשולחן פשוט עשוי נפלא. קרפים לילדים ולנו יין לבן צונן, לחם טרי, חמאה ומרקחות תוצרת הבית. חגיגה!

מסתבר האישה רבת פעלים, ובין השאר מארגנת קבוצות מיוחדות שמגיעות לכנסים שונים, אומנים וסטודנטים לאומנות שמגיעים עם המרצים לשבוע וגם מטיילים שבאים לטיולים רגליים באי. מקסים! היא על כל המנהלות, סידור מקומות לינה בבתים של אנשים בכפר והאוכל כולו מהמטבח שלה. עד עשרים איש בקבוצה. נשמע מדליק ולא יקר (25 יורו ליום כלל הכל!). כמובן שחשבתי על גילי וסבתא ובדקתי אם זקוקה למתנדבים...

חזרנו לאסתר לאחר צהריים רגוע, וסיור זוגי בשעות הערב. האי מרושת שבילים שמסומנים היטב, אבל אני החלטתי להגיע למפרץ בלי שביל ברור, מה שעלה לנו בשריטות עמוקות ברגלים. למפרץ לא הגענו...

בבוקר יצאנו לויס, מרחק שלש שעות הפלגה. לפני שהגענו, עצרנו לביקור במערה הכחולה שנמצאת על אי קטן מול ויס. קצת בלאגן במפרצון של המערה. המון סירות יחסית למפרץ קטן, עמוק וקשה לעגינה. יוצאים עם הדינגי בתורות, פעם אני ופעם אודי. מישהו חייב להשאר על הסירה. המערה יפה מאוד מאוד. קשה לצלם ובכל זאת תמונה אחת שאולי תמחיש את הצבע תכלת זרחני, תוצאה של חדירת קרני שמש דרך פתחים קטנים.

בויס שני כפרים יחסית גדולים, הראשי ויס (כמובן) והשני בו עגנו מקסים במיוחד, קומיצ'ה. שוב שודדים על עגינה ואנחנו מתרחקים. הלילה עבר בטלטולי גלים די עזים. לשמחתנו למחרת אנדי, בעל מועדון הצלילה, הציע שנקשר לסירה שלו, כך שהיינו מוגנים בתוך הנמל, וכחברים של טוני לא נדרשנו לשלם.

קומיצ'ה

רוני חוזרת מקניות במכולת

כל טוב הים על הגריל

את מועדון הצלילה איתרנו מיד כשהתקרבנו לכפר. מצוידים בשמות המועדון, בעל המועדון והחבר מלסטובו, תומר ואני יוצאים לברורים. מספר די גדול של אתרים, אוניות טבועות מתקופות שונות, מצוקים ימיים ומערות. לכל האתרים יוצאים בסירת צוללים גדולה ומצוידת. אנחנו מוגבלים בבחירת אתרים, כיוון שתומר כרגע יכל לצלול עד עשרים מטר (מגבלת גיל). בסופו של דבר צללנו יומיים, בכל יום שתי צלילות. ביום הראשון קיר ואוניה שטבעה בשנות השלושים, וביום השני אודי ורוני הצטרפו ושניקרלו. אנחנו צללנו בקיר יפה ומערה ארוכה של מעל 100 מטר! הקירות כמובן לא עשירים ויפים כמו בים סוף, ובכל זאת בהתחשב בעובדה שמדובר בים התיכון, בהחלט מרשים.

צוללים קדימה

מתארגנים

הופ למים

חוזרים
איזה כוכב!

היום הוא יום ההולדת של רוני. השייט חלק מהצ'ופר. רוני יודעת בדיוק מה מתחשק לה ביום ההולדת. בילוי משותף עם אמא ולילה מחוץ לסירה. אז הנה ההרפתקאה מתועדת שלב שלב. עזבנו את הסירה ויצאנו באוטובוס לעיר ויס שבצד השני של האי.

קודם גלידה

תוך כדי שיטוט וחיפוש חדר ללילה, מצאנו שער וכניסה לחצר יפה. אני הבנתי שזו מסעדה, אבל רוני החליטה שכל כך יפה שם, שחייבים להיות חדרים להשכרה. פגשנו את בעלת המסעדה, ספרדיה יפיפיה ולבבית (הישר מסרטי אלמודובר) שסיפרה שאת המסעדה פתחו לפני שבועיים. בעלה, השף, בן ויס ויחד הגשימו חלום. המקום מקסים במיוחד, ואנחנו הבטחנו לחזור אחרי שנמצא חדר ונתקשט לכבוד יום ההולדת. מצאנו חדר מרווח נקי ומודרני. מקלחת ארוכה ומענגת. שתינו מצינות את המרחבים בחדר ובמקלחת. יצאנו לארוחה משובחת ממש. רוני, כנסיכת יומולדת, פונקה במנות מיוחדות והייתה מאושרת מאוד מאוד. אם לצטט, "לא חושבת שיש מישהוא בעולם מאושר ממני ברגעים אלה, חוץ מאשה שילדה ממש עכשיו...". התפנקנו ונהננו, וחזרנו לישון במיטה זוגית מרווחת. בבוקר לא ויתרנו על מקלחת נוספת. ארוחת בוקר של פנקיקס (כמובן) ואודי ותומר מגיעים לאסוף אותנו עם אסתר.

העירה ויס

שוק דגים

במסעדת לילו בויס

ארוחת בוקר

עוגנים כדי לאסוף אותנו
רוני עצובה שנגמר

מסתבר שאודי ותומר עברו הרפתקאות משלהם. דינגי שברחה בלילה ואותרה אחרי חיפושים נרחבים של אודי תומר ושכנים קרואטים, מים שנזלו בסירה, ואותרו אחרי חרדות וחיפושים נובעים מצינור קרור ציר המנוע. ככה זה כשעוזבים את הבנים לשתיים עשרה שעות...

מלסטובו לחואר, שכפי שצינתי בהקדמה לפוסט, לא אהבנו במיוחד. למחרת הגעתנו נלכדנו בפיתיון תירים קלאסי, פסטיבל הלוונדר בכפר נידח, אליו מגיעים בהסעה מאורגנת. רוני החליטה להשאר על הסירה. הובלנו לכפר, בדרך לוונדר גדל פרא, אבל בכפר ,שניראה די נטוש, כבר מזמן שכחו איך מגדלים אותו. מעט מאוד אנשים, דוכני מכירות (מעט) כולם מוכרים אותו דבר. הבטיחו פעילויות, מוסיקה הופעות. גורנישט! פינת ציור הכי בסיסית שאפשר לקטנטנים, זקן עם אקורדיאון, גלידת לוונדר בטעם סבון. ההסעה חזרה, רק בעוד שלוש שעות. המקום חור שבחורים, אין נפש חיה, אין אוטובוס ושום סיכוי לטרמפ. האמת, היינו מאוד משועשעים מהסיטואציה, ובנוסף זה תאם אחת לאחת את התיאורים של רוני במסגרת הטיעונים להשאר בסירה.

חואר

האי בכניסה לנמל

דבר אחד טוב יצא מזה. בשולחן לידנו ישבו זוג (בערך בני גילנו) דוברי אנגלית. הנחתי שהגיעו איתנו במיניבוס. פניתי ושאלתי האם הם מרגישים לכודים. חשבתי לנסות ולארגן מחאה שתדרוש צדק והסעה חזרה. הם ממש לא הבינו מה אני שואלת, והסתבר שהם מהבודדים שהגיעו במכונית. הסברנו את מצבנו העגום, ומייד התפתחה שיחה קולחת. שניהם סקוטים במקור, חיים בלונדון, ועוסקים בבימוי והפקה, היא של ארועי מוסיקה שמצולמים לסרטים, והוא סרטי תעודה. מסתבר שג'וליה היתה בארץ פעמיים, במסגרת צילום של הופעה של דיויד ברוזה במצדה לפני כחמש שנים. מאוד מאוד אהבה את הארץ ואת העבודה עם הישראלים. בין השאר מצאנו מכר משותף, דובי טל, חבר משכבר, שצילם עבורה מהאויר. משעשע! כמובן שחילצו אותנו ואנחנו בתמורה הצענו שייט לאיונים הסמוכים. בקיצור, בילינו אחה"צ מקסים בשיחה קולחת ומשעשעת, פירות, יין, ים והבטחה להפגש שוב. מסוג ההפתעות שבדרך להם וגם לנו.

ג'וליה ופיטר

עכשיו אנחנו באמת ראויים לסטיקר שקיבלנו מגילי

עוד לילה מול העיר חואר שהבהיר סופית שאנחנו רוצים לעוף משם. בלאגן רעש עד שעה מאוחרת, סוף שבוע... הדינגי עושה צרות והמנוע לא משלב הילוך. בקיצור, צריך להקדים להגיע לספליט. הירח המלא שצפוי הלילה מפתה אותנו להשאר במפרץ בודד באי בראק (Brac) בדרך לספליט. מחר בספליט ועוד יום או יומיים צפויה להגיע אלינו אביטל, חברה מהמעבדה. מקווה שעד אז נגמור לטפל בתקלות. כבר אמרתי, חלק אינטגראלי מהחיים על הסירה, אבל עם כל הכבוד, לפעמים מעצבן... 


עד שסיימתי להעלות את הפוסט, המצב השתפר פלאים! הרבה ים, שקט, טיול לפנות ערב על האי, ירח מלא, ארוחת ילדים (שניצלונים ופירה) וסרט לסיום היום, עשו את העבודה...