יום שישי, 27 ביולי 2012

למעוניינים בעדכונים על פוסטים חדשים למייל

חיפשתי וחיפשתי, התייעצתי עם מומחי מחשבים מהטובים בארץ, ולא מצאתי פתרון פשוט לאפשר למעוניינים ללחוץ על כפתור ולבקש להתעדכן.
מה שכן מצאתי זו אפשרות לשלוח מייל, לרשימת מכותבים בכל פעם שמעדכנת את הבלוג.
אז - לכל המעוניינים, המקטרים, והמתוסכלים מכניסות שווא לבלוג, אפשר לשלוח בקשה למייל שלי או כתגובה לפוסט בבלוג, ואני אשתדל לעמוד במשימה.
הפועל היוצא יהיה הרבה פחות כניסות שבועיות לבלוג (כרגע עומד על כ 150 מישראל ומספר עשרות ממקומות אחרים בעולם) אבל אתמודד עם הפגיעה באגו...
אילת

מזאדר למלי לושין (Mali Lusinj ) דרך ארץ הקודש ופרידה מקרואטיה

הערה: לכל מי שבקש עדכון במייל, עורכת בדיקה ראשונה. ספרו האם עובד

תחנות אחרונות בקרואטיה ואנחנו (חץ כחול) בדרך לונציה!



אנחנו אחרי סידורי יציאה מקרואטיה בדרך לונציה איטליה. התכוונו לשוט הלילה אבל למזג האויר תוכניות משלו, וכעת עוגנים במפרץ ומקווים לצאת בבוקר להפלגה של כעשרים שעות. רוני מכינה בעצמה את ארוחת הערב האהובה עליה: פסטה בעגבניות ובזיליקום וכדורי שניצל. אלופה הילדה. אנחנו מתפנים לכתוב.השבועיים האחרונים עברו עלינו במתכונת שונה. אני נסעתי מזאדר הביתה, לקחת חלק במבצע המעבר של אחותי הצעירה, טליה, לביתה החדש במזכרת בתיה. בדרך הספקתי להגיע הישר לאסף הרופא ולחטוף תנומה על מיטת חוליה, מספר שעות לפני שיצאה מבית החולים. התרגיל הזה היה בעיתוי ממש לא מוצלח, אבל עמדנו בגבורה גם במכשלה הזו.
בזמן שאני הזעתי בחום של ארבעים מעלות בין העברה לפריקה והתארגנות, המשפחה המשיכה "לסבול" בקרואטיה, בהתחלה בשלישיה ומאוחר יותר עם ענף מכובד של משפחת רהט. בועז, האח הבכור לבית רהט ושני בניו, נתן ואורן, וגם סבתא ענה שיצאה בראש המשלחת.למרבה הצער השלישיה גילתה חוסר הענות מוחלט לדרישה המפורשת לתעוד, כך שבפוסט הזה מעט תמונות מהתקופה בה הייתי בארץ. אין על מי לסמוך, וגם ככה לא בונים מדינה וכו'. מקווה שבהמשך בועז וענה ישלחו את תרומתם, כך שיהיו תמונות למזכרת.את תאור השבועיים בלי אמא משאירה לאודי, שהואיל להעלות מספר מילים.אני חזרתי אחרי עשרה ימים עיפה אך עיפה, לאחר שהמבצע הוכתר בהצלחה. הספקתי לבלות זמן איכות עם הילדים הגדולים, שגם הם בין צבא לעבודה נירתמו למאמץ. בשארית כוחותי התגלגלתי ממזכרת ללוד, זאגרב, פולה (שש שעות נסיעה באוטובוס). בפולה התנסתי בלילה עם מעט קונות (מטבע קרואטי) בכיס, שינה טרופה, פסטיבל סרטים בארנה (קולוסאום מרשים כמו ברומא) עם המוני בית קרואטיה. חבל שאין תמונה. אפשר למצוא באינטרנט.


פיתרון למיעוט מזומנים:
לילה במלון אוסטרו-הונגארי בן 100
מלא אופי אבל חסר פינוקים (כלל מיזוג)
אפשר לשלם בויזה!
גם פרנץ יוזף וטיטו לנו שם
 חברתי למשפחה למחרת בבוקר בהפלגה של שעתיים מפולה למלי לושין, שם הספקתי להתחבק ולהפרד מהענף הרהטי שעשה דרכו באותה מעבורת לעבר זאדר ומשם לארץ. מהשיחה החטופה על המזח ניראו מאושרים ומלאי חוויות.אסתר, בניגוד לכל ציפיותי, נמצאה בריאה שלמה ומוכנה למסדר. הפעם לקחו אותי ברצינות והכינו אותה לקראת בואי. חמודים!שבתי עמוסת ספרים ושלושה קילו ג'חנון, פריט המזון היחיד שהיה חסר על הסירה, וגרם לעוגמת נפש רבה בהעדרו. לקול צהלות הילדים, ובניגוד למסורת המשפחתית, מיד הוכנס לתנור, אמצע שבוע וארוחת ערב! חילול קודש ממש!אני הספקתי לחוות יממה באי הזה שעושה רושם כאחד השווים בקרואטיה, ובהתאם מרבית התמונות הן מהביקור בעירה הציורית ואלי לושין, כחלק מטיול אופניים שעשיתי עם אודי בשביל מקסים לאורך החוף.המעבר החד מהחיים על הסירה למציאות והשיגרה שבארץ ובחזרה, חידדו את ההבנה עד כמה זכינו.

ועוד מזאדר

משטח של מנורות סולריות. כולם מתאספים לקראת שקיעה.
אחרי רדת החשכה המנורות נדלקות בצבעים ודגמים ומדליקות את הקהל, מתינוקות זוחלים ועד מבוגרים מתיילדים. מקסים!

רוני על משטח מנורות סולריות

מאותה נקודה בקצה הטיילת בשעת שקיעה


יום טיול של אבא ובן, רוני נשארה על הסירה ועסקה ביצירה




וגם מערת נטיפים

אומנית ברגים על ריצפת הסירה.
לא פרקטי אבל יצירתי 
יום עם אבא בפארק חבלים ליד זאדר





ועכשיו להרפתקאות אודי והחבורה מפי הסקיפר:
הרגע הדרמטי הגיע, בו כישורי כסקיפר אינם מספיקים, ואני נאלץ גם לכתוב. קשה, קשה..אילת זנחה אותנו לאנחות עגונים במפרצון קטן בלב העיר זאדאר. מה עושים? ההצלה באה מכוון מפתיע: מישראל! איך?? מה??  ובכן, במהלך כל שהותנו בזאדאר היה פסטיבל ישראלי בעיר, ובו כל ערב מופעים ממש מוצלחים ברובם מהארץ, ואחריהם סרטים ישראליים, הכל באוויר הפתוח. גולת הכותרת תערוכה יפיפיה של ישראל מהאויר פרי מצלמתו של חברנו דובי טל (יש לנו חבר ממש שווה...). נהנינו מאד וגם מלאנו גאווה על מה שיש לישראל להציע! הסרטים הסתיימו כל יום בסביבות אחת בלילה, ןאז היינו הולכים לדינגי (סירת גומי קטנה) שלנו שהחנינו במזח ליד שער הכניסה לעיר, ותומר נהג אותנו בבטחה מרחק כרבע שעה לסירה, בין אוניות ענק בנמל, ואח"כ בים חשוך עם אורות העיר ברקע. בכל הפלגה כזו הייתי חושב לעצמי איזה בטחון עצמי מופלא מתפתח בילדים במהלך טיול כזה.בנוסף לעיסוק הלילי הזה, גילינו דבר חדש שנתן לנו תעסוקה מופלאה במשך היום, וימשיך ללוות אותנו גם הלאה: Geocaching! מה זה,תשאלו? או, אז אני אומר לכם: מסתבר שיש משחק בינלאומי עם מליוני משתתפים שמסתירים קופסאות קטנות ובתוכן פנקס רישום למוצאים, ובדר"כ גם "פרסים" (במלעיל) קטנים שאפשר לקחת אם משאירים משהו בתמורה. המיקום של הקופסאות מופיע באתר האינטרנט של המשחק, כנ.צ. שאפשר לאתר עם GPS. בקיצור, מין "מחפשים את המטמון" על כל העולם. (יש קופסאות מטמון בין השאר באנטרטיקה, ובאתרי צלילה, נוסף על מליוני קופסאות במקומות רגילים). http://www.geocaching.com/
אחרי ההסבר המפרך, אספר רק ששלושתנו חפשנו קופסאות כאלו ברחבי זאדאר, בפארק יפה מחוצה לה, ובהמשך גם עם הבני דודים במאלי לושין. כיף גדול! מומלץ לכולם! דרך מצויינת להכניס מוטיווציה לטיולים בילדים מוחלשי מוטיווציה.עוד ממאפיני ההמתנה בזאדאר היה האוכל: מכיון שאמא לא היתה, ואני לא יודע לבשל (חה,חה, חה...) אז התזונה שלנו התבססה על אוכל מהיר: מסתבר שבקרואטיה יש כמה דברים שנמכרים בזיל הזול: פיצות (7 ש"ח לרבע פיצה), גלידה (4 ש"ח לכדור) וגם ציפס והמבורגר במחירים מצחיקים. גן עדן לילדים, וגם לאבא שמתעצל לבשל. אכלנו מהנ"ל שלכולנו כבר לא היה כח...



מטמון ראשון עם אבא וגם מטבע משחק



ועוד הפעם עם רוני
מקום המסתור
הקופסה והמציאות בתוכה

לאחר כעשרה ימי המתנה, הגיעו סבתא, בעז וילדיו. מראש חששנו איך יתנהל הטיול איתם, כי לא היה ברור האם סבתא (החוגגת 82 אביבים בקרוב) תוכל לעלות לסירה. אבל – עם סבתא קולית כשלנו, אין מה לדאוג! בעזרת הגשר החדש שהתקנו בתורכיה (עיינו בפרק המתאים) היא עלתה בגבורה לסירה, שטה אתנו בין האיים, ואפילו ישנה בסירה בלילה! היה ממש משמח ומהנה.
סבתא ענה
עם אמא בזאדאר (זכויות שמורות לבועז)


ענה במשמרת סקיפר (תודות לבועז)


עם בני הדודים על הסירה.נתן בן 14, בגילו של תומר ואורן בן זוג לרוני 11
שונים ואוהבים
אורן
אחרי יומיים שייט, הגענו לאי לושין, ושם "נתקענו" עד לעזיבתם בגלל רוח ה"בורה" המפורסמת (למי ששט בקרואטיה) שנשבה בעוז. איזה מקום נפלא להתקע בו! אי מקסים, גם מבחינה ארכיטקטונית (בתים בצבעי פסטל), וגם עם חורשות אורנים יפות ומפרצים נעימים. ילדי ואני נהננו מגלשני רוח, ועם בני הדודים עשינו טיול אופניים יפה שכלל איתור מספר גיאוקאשים (ע"ע). אחד מהם היה מהנה במיוחד כי הוטמן בבטן האדמה, במחילות בהן הסתירו תחמושת בתקופה היגוסלבית. נפרדנו מהמשפוחה, בשיטת המיטה החמה, על המזח, כשאילת חזרה לסירה.


בילויים עם הבני דודים
אורן נהנה משלוות סירה
מחפשים ומוצאים עוד מטמון בבונקר


תודות לבועז על התמונה
גלישה וקיאקים

אחרי פגישה מרגשת, טיול אופניים זוגי לואלי לושין
מפרץ פצפון וציורי





אני אהבתי

מוזיאון קטנטן במבנה של מגדל אבירים, ובו ממצא מרשים מעומק 42 מטר בים סמוך לכפר.
פסל ברונזה, מהתקופה ההלניסטית (מאה שניה לפנה"ס) שלם עטוף בחול וצדפות. המקור המנוקה בזאגרב. לידיעת הצוללים שבקהל, נמצא ע"י צוללן חובב בלגי, בסוף שנות התשעים.






רומנטיקה של שנות החמישים...


אני מסכמת את קרואטיה ברושם הרבה יותר חיובי מאשר בתחילת הפרק הקרואטי. האיים והכפרים יפים מאוד ומאוד מגוונים. ערי החוף שאינן דוברובניק ודומותיה התירותיות, מאוד מהנות. מהסחטנות כלפי שייטים אפשר להמנע, במרבית המקרים. האוכל לא משהו ובין האנשים אפשר למצוא גם נחמדים על אף היותם כעם לא משהו... בשבועיים האחרונים מזג האויר השתפר פלאים ואפילו נעשה קריר בערבים ובבקרים. בקיצור – שווה ביקור.  

יום שלישי, 10 ביולי 2012

מספליט (Split) ועד זאדאר (Zadar)


הגענו לספליט יחסית מוקדם  בבוקר. שמנו פעמינו למרינה, כיוון שידענו שנצטרך אנשי מקצוע וחלקים. בספליט, העיר השניה בגודלה בקרואטיה, מספר מרינות, מבעוד מועד התקשרנו למרינה ששיכת לרשת שפרוסה בקרואטיה  (ACI) רק כדי להווכח שוב שהן בדרך כלל נימצאות במקומות היפים אבל המחירים בלתי סבירים (במקרה הזה 88 אירו ללילה). הסתפקנו במרינה קטנה וסימפאטית מרחק 20 דקות הליכה לעיר (35 אירו – השתנו המושגים וזה ניראה זול...). אודי יוצא מיד לאתר את המכונאי המקומי כדי להחיות את מנוע הדינגי. כעבור שעה הגיע בחור מאוד נחמד, שהסביר שאם התקלה קטנה יתקן מייד ואם מורכבת יותר יצטרך להזמין חלקים שיגיעו עוד שבועיים. מבחינתנו לא בא בחשבון. אחרי בדיקה הודיע שהוא לא מאתר את הבעיה בקלות ולעומת זאת הוא עמוס ולא יוכל לטפל, אבל מוכן שאודי יעבוד לידו ויקבל הנחיות. האמת, אחלה סידור! גם מתקנים וגם לומדים במחיר שיקח קצת יותר זמן. אודי מתחיל לעבוד באינטנסיביות, ואני מנצלת את העובדה שיש מים וחשמל, ראשית כדי להדליק מזגן ואח"כ לנקות סיפון ופנים שהוזנחו בשל מחסור במים (יש תרוץ באישור ההורים). בחוץ חם ואנחנו מזיעים בטרוף. אודי לא מתרגש וחושב שאני מגזימה ואני מתחילה לחשוב על גיל המעבר... רק אחרי שמסתבר שמדובר בארבעים מעלות באמצע היום וזיקני ספליט לא זוכרים חם כזה, אני מרגיעה חששות ואודי מגלה אמפטיה ומוכן להודות שחם. זה לא מפריע לשניינו להמשיך ולהזיע כל היום. אין מה לדבר על סיבוב בעיר עד שעות הערב. מבלים בין עבודה למקלחת קרה, מזל שיש מים וחשמל ללא הגבלה. הילדים מבלים, בקריאה, הכנת שיעורים (רוני ביוזמתה ותומר צריך לא מעט עידוד), התגוששות, משחק (ספיד בקלפים מככב בשבועות האחרונים), סרטים, הרבה שעות IPad וגם מסע קניות סופר על אופניים. לפעמים מטפסים אחד על השני, אבל חייבת לציין שבמידה סבירה עד נמוכה. המזגן והחם לא עושים חשק לזוז.
בנתיים אודי עמל על תיקון המנוע. מסתבר ש"הכל בגלל פין קטן" שנשבר ברגע שהמדחף מקבל מכה. מעין "הגנה" על הפרופלור. כיוון שזו תקלה צפויה, החברה מספקת פין נוסף עם קניית המנוע. אבל, הפין השבור סרבן שליפה. אודי עמל שעות כדי לשכנע אותו, בנחישות וברגישות. אם לא יצא, נאלץ להשבית את המנוע. בסופו של דבר, אחרי שעות של התמדה יצא הממזר! יופי טופי, החיים ניראים יפים. עכשיו צריך רק שמנים וברגים. אודי יוצא לדווש ברחבי ספליט כדי לקנות חלקים וחומרים שלא בנימצא במרינה. מסתובב לו על האופניים הקטנים מטונף ומיוזע... צריך שמן גיר (מיוחד למנוע) ועוד חלקים שונים לתיקון תאורות שונות על התורן (גם שה מחכה לנו). אני והילדים מתארגנים למסע בעיקבות המכבסה. גם במקרה הזה, השילוב של אינטרנט וטלפון מקומי, מצדיקים את קיומם. אפשר לברר היכן המכבסות, להתקשר ולבדוק מראש האם יש שירות מלא, מחיר, זמינות. בנוסף, מאפשר לי ולאודי לתקשר ולתאם פגישה. המסע למכבסה לא פשוט. אנחנו עמוסים בשני צ'מידנים מלאים, בין השאר ציפות שמיכות, (סוף סוף הבנתי שאפשר לארוז שמיכות חורף...). תומר, כבר גבר אמיתי, לוקח את הכבד יותר. אין מוניות או אוטובוסים באזור ואנחנו נאלצים לסחוב ולהזיע במעלה הדרך לכיוון העיר העתיקה. חוש הכיוון והנטיה הנשית לשאול עוברים ושבים, הובילו אותנו בדרך הקצרה למכבסה. נפרדנו מהמטען בשימחה, ושמנו פעמינו לעיר העתיקה, שם מתאחדים עם אודי. אודי, שמח וטוב לב. ניראה שהחיים מתארגנים מחדש. את שמן הגיר יוסיף רק למחרת בהשגחת המכונאי. בנוסף, מחר צפויים להגיע חברה שמתמצאים במפרשים כדי לבדוק את הגלגלת המעצבנת של המפרש הקדמי (Gib roller). אנחנו משועשים מהמילים המקצועיות שלומדים ומשתמשים בהן בכל הזדמנות. הברז לא עובד, זה בגלל הGib roller, וכדומה.
מסתובבים לראשונה בעיר העתיקה של ספליט. העיר העתיקה מקסימה! מבנים מרשימים, סימטאות, כיכרות, וכולם מתפתלים ומתכנסים לחלק מוקף חומה שניקרא "הארמון". יפה יפה ומאוד חי ונושם. מתאהבים בעיר מייד. להבדיל מדוברובניק, פחות מוזאונית ומלוקקת, לא מרגישה כמו "דיסני" לתיירים. יש תיירים, אבל בטלים בשישים לעומת מקומיים. שעות ערב על טיילת החוף, המון משפחות עם ילדים בעגלות (שמנו לב לאחוז עצום של תאומים), פסטיבל מקומי של ילדים ששרים (מעין כוכב נולד בגירסה מקומית על במה פתוחה). בתי קפה על החוף ובסימטאות. אנחנו מתיישבים לבירה וצופים בחיים שזורמים מולנו והיפפיות הקרואטיות במכנסיים קצרצרים ורגליים שזופות חטובות וארוכות. כל בחורה שלישית ניראת כמו דוגמנית. אפילו אודי מצליח להבחין (בדר"כ אני רואה ומסבה את תשומת ליבו). מנסה לא להרגיש שמנה ומצ'וקמקת על הרקע המקומי, ומתנחמת בעובדה שהן לא ילדו ארבע פעמים... סוג של תרוץ. חוץ מזה, מחר מתחילים דיאטה וספורט, אז יש תקווה ונחמה פורטה. המון דוכני אוכל מהיר. הילדים נהנים מדוכני צ'יפס בקרטונים מיוחדים ובהמשך מתוודעים ללהיט המקומי, סוג של פלאפליה, שתי נשים מבוגרות, סיר ענק של קציצות בשר שנדחסות לפיתה עבה ורוטב אדום חרפרף. זהו! לא סלטים ולא צ'יפס. פשוט, זול ונקי מיומרות, והמקומיים ואנחנו איתם משתרכים בתור קצר וזרם מבקרים שלא פוסק. טעים ומשביע במחיר פלאפל. חוזרים לשם גם למחרת. סוגרים יום עייפים ומלאי תקווה.


למחרת, מעלה את אודי לראש התורן. המבצע לא פשוט וצריך בנוסף לשנע כלי עבודה בדלי וחבל ארוך. אודי תלוי למעלה ופתאום צונח כמעט על ראשי פלסטיק ירוק. אופס.. שטף קללות יורד מראש התורן. תיקן אחד שבר שני, אנחנו "מאוזנים". אחר כך בחצי התורן מבצע מסובך יותר שדורש עבודה עם מקדחה וניטים (בפעם הראשונה בראש תורן). אחרי מאמצים לא מבוטלים, 3 שעות מחובר לתורן וקצת הסתבכויות העסק מסודר. בנתיים מגיעים אנשי המפרשים. הם מתרשמים מהמודל העתיק של הגלגלת, שכניראה מעולם לא הוחלפה, זאת אומרת כבת 24 שנים! בודקים ומודיעים שיחזרו למחרת בתקוה שיוכלו לאלתר משהו ולשפר את מצבה. חזרה למנוע. שמן הגיר הוסף אבל למרבה האכזבה ושברון הלב, המנוע לא עובד L שוב שוברים את הראש ומפרקים הכל. מסתבר שכשאודי הרכיב את המנוע שכח לחבר פין, קצת יותר גדול. אוף!!! אודי, בצדק, מיואש ומרגיש שהכל הולך קשה. אני מנסה לעודד ואומרת "שכר לימוד" אבל גם לא ממש שמחה. עכשיו לך וחפש פין שנפל או אבד. מחפשים ומחפשים, ממש מחט בערמת שחת, ובסוף מוצאים! הכל מורכב חזרה, שוב מחכים למכונאי שיגיע רק מחר כד להוסיף שמן. בנתיים אודי והילדים יוצאים לסיבוב נוסף בעיר היפה ואני שמה פעמיי לתחנת האוטובוס לפגוש את הנוסעת החדשה, אביטל, חברה מהמעבדה. מספר ימים לפני בואה רוני פוצחת בסידרת שאלות ותיחקורים, איך אביטל, שומרת מצוות, תסתדר עם חבורת הכופרים על הסירה. מה תאכל, איך תבשל, האם גם אנחנו נצטרך "להיות דתיים". אני מנסה להרגיע את החשש ומספרת שאביטל כבר טיילה בעולם, יודעת שאנחנו לא דתיים, והיא כבר יודעת להסתדר. כשאני לא יודעת לתת תשובות לכל סידרת השאלות רוני מודיעה לי "את לא יודעת כלום!". אכן, גם אני לא יודעת את כל הפרטים אבל סומכת על אביטל. אביטל מגיעה, אחרי טיול של שבוע במונטנגרו, שמחה וטובת לב, עם מזוודה גדולה וכבדה מאורגנת להפליא עם כל הדרוש כדי לנהל אורח חיים דתי. אני מזהירה שרוני מגלה סקרנות רבה ולא תחסוך שאלות. נפגשים עם המשפחה מפקידים מזוודה ויוצאים לסיבוב הכרות ראשון עבור אביטל. הערב מסתיים בבמה פתוחה של פולקלור קרואטי, שירים, ריקודים, מוסיקה ותלבושות מרהיבות, רב הקהל מקומי. זו הזדמנות לספר על מוסיקת העם הקרואטית שנקראת "קלפה" (Klapa), שירת אקפלה של קבוצות, בדרך כלל 5 גברים (או נשים) ששרים בקולות. קשה למצוא מקומות לשמוע קלפה, אבל מדי פעם מזדמן, אפילו סתם חברה צעירים שיושבים על המזח (אצלנו היו יושבים על הברזלים ושרים אייל גולן). המוסיקה פשוט מקסימה.


חבילה הגיעה!

למחרת יוצאת מוקדם עם "הבנות" לסיבוב שופינג. רוני מצפה להזדמנות להשתמש בעשרים הארו השבועיים שלה.




כחלק מהסיבוב גם קצת תרבות. אנחנו מוצאים את בית הכנסת המקומי, שמופיע במפת העיר, אבל משום מה לא מופיע בספרי התירות (כניראה שגם לא בעברית). חבל! בית הכנסת ממש מקסים, שם פגשנו את אחד מאנשי הקהילה, שבשימחה נענה לשאלות שלנו וסיפר באריכות ובעיניין רב, את קורות הקהילה המקומית. מסתבר שאף אחד מחברי הקהילה לא נספה במחנות הריכוז במלחמת העולם השניה, כיוון שלמזלם העיר הייתה בשליטה איטלקית. האנשים נשלחו למחנה ריכוז, לקראת סוף המלחמה, ונותרו כולם בחיים. כיום הקהילה מונה כעשרים וחמישה אנשים, שנפגשים מדי יום שישי בבית הכנסת לסעודת שבת ושיחה על עיניני היום והקהילה. האיש היה פתוח לשיחה גם בקשר ליחס לישראל. חלק מיוצאי ספליט היגרו לישראל, מצבם לא מזהיר, אחרים הגרו לקנדה וארצות הברית ושמחים בחלקם. אלה שנשארו בספליט, חיים בטוב. סיפר בעלבון וכעס על בני משפחה צעירים שבאו לארץ כדי לשרת בצבא, הרגישו יהודים וישראלים לכל דבר, אבל כשרצו להתחתן הסתבר שהם לא יהודים מפני שאימם אינה יהודייה. הם נאלצו לקחת את בחירות ליבם חזרה לספליט כדי להנשא שם. עצוב מוכר ולא ברור, למה לא מודיעים להם שאינם יהודים ולא יוכלו להנשא בארץ לפני שמגייסים אותם?! זו סוגיה מוכרת לכולנו, ובכל זאת מכה בעוצמה כשפוגשים ביהודי שיושב בגולה וסופג את העלבון והתוצאות.

בית הכנסת העתיק בספליט





 סיבוב השופינג שלנו הוכתר בהצלחה מרובה ושלושת הבנות חזרו עם סלים. אודי, שהתעסק בינתיים עם הדברים השוליים (מנוע, מפרשים ומצופים) עבר יום מלא סיפוק. כשכולנו מסופקים ושמחים בחלקנו, נפרדנו מספליט היפה, ואנחנו בדרכנו לשמורה שנקראת קרקה ((Krka. בדרך לקראת שקיעה עוגנים במפרצון מול אי קטן באמצע שומקום. שקט ים ונעים כל-כך. למחרת ביקור בעירה היפה טרוגיר. קטנה קומפקטית ומוקפת חומה (מומלץ בחום).

טרוגיר








תצפית גגות ממגדל הפעמונים
באותה הזדמנות מלאנו גז במייכלים. כל ההתעסקות עם מיכלי הגז מורכבת ומעצבנת באופן שקשה לתאר. מה שמצוי בכל כפר יווני נידח הופך מבצע, בערים גדולות כמו בעירות קטנות. ממשיכים לעוד מפרץ בודד באי קטן. כוכבים, ירח מלא ויער אורנים מפותח סביבנו. ארוחת ערב טובה ולישון.
ירח מלא
תומר מתרגל שיעור שקיבל מהפרופסור (ניר) 
בבוקר משכימה לקום (כמו ברב הבקרים) ואחרי אישור מראש מהקפטן מחליטה להוציא לבד את הסירה. העם ישן, ואני בהקפדה על כל פרט ותג, מניעה, משחררת חבל מסלע על החוף, מעלה עוגן ולוקחת כיוון. בדרך גם מתמודדת עם תקלות (אני לבד!), קשר מתוח של חבל שקשה להתיר, ועוגן שבורח מהמסילה. יאמר לזכות הקפטן, שהתקשה לא להיות בסביבה, שצפה מרחוק ולא הפריע. כמו הורה שצופה בילד בגן משחקים... אני הייתי גאה מאוד! עוד צעד בדרך לשחרור האישה! אנחנו בדרכנו לשמורה, נהר של כשבעה מייל, בחלקו צר מאוד, ובחלקו רחב עד כדי אגמים. בקצה הנהר, סידרת מפלים בשני מפלסים. מסלול טיול, טחנות קמח פעילות ועוד אטרקציות למבקרים. המקום יפה מאוד, דומה לפליטביצה שצפונית ומוכרת יותר. קשה לי... עמוס אנשים מסודר מדי (שבילי עץ) וממש לא נותן לי תחושה של טבע. כל השאר מצליחים להנות ופחות רגישים לדקויות שמציקות לי. בדיאבד, כדאי להגיע בשעות אחר הצהריים (שלש ארבע), רב העדר כבר בדרכו החוצה, נעים יותר ופחות חם.

בפארק קרקה





טחנת קמח. תומר מכוון רמת שחיקה של הגרעינים ורוני אוספת.
אחת מחמישים תחנות שהיו פעילות עד 1972
משוחחות על מדע כמובן



היום יום שישי ומחר שבת. החלטנו לנסות וליצור סוג של אוירת שבת, לפחות לאפשר לאביטל להשאר איתנו מבלי לחלל שבת. מצאנו עירונת שלא מוזכרת בשום מקום על שפת הנהר. אנחנו לומדים סוגיות שונות שעולות מן הצורך בשמירת המצוות, כמו האם מותר להשתמש במים, כשבעצם פתיחת הברז מפעילים משאבה, או מה עושים אם אין חשמל ונאלצים להניע את הסירה כדי למלא מצברים ועוד. סוגיות שקשה למצוא להן תשובות ברורות באתרים שאביטל מכירה. ניראה כאילו אביטל היא סוג של פורצת דרך בתחום. לשימחתנו רב הסוגיות ניפתרו ברגע שהסתבר שיש מים וחשמל על המזח. אין הפעלת משאבות ואין צורך בהנעה. הכפר סתמי ומאוד מקומי, חושבים שהיינו התירים היחידים, אבל גם בזה יש חידוש. בסירה תכונה של לקראת שבת. מכשירים את התנור החדש, רוני אופה חלות, כל ההכנות צריכות להסתיים עד כניסת השבת. לקראת שבת כולנו מתקלחים ולובשים את מיטב מחלצותנו, עורכים שולחן חגיגי ככל האפשר (במקום מפה לבנה מגבת דקה), נרות שאביטל הביאה, אודי עורך קידוש (תודה למושיקו, הבעל של אחותי הגדולה, שחינך אותנו לאורך השנים), אפילו קצת זמירות לשבת. איך שהוא, לפחות מבחינתנו, אוירת שבת. החלטנו שאומנם אנחנו לא שומרי מצוות, אבל מתוך כבוד לאורחת נשתדל להיות מתחשבים. לא מזיזים את אסתר, לא שומעים מוסיקה ולא מבשלים עד צאת השבת. אז מה עושים? מה שעושים בשבתות כמו שהכרנו בקיבוץ הדתי סעד, כשאחותי עפרה גרה שם: אוכלים, ישנים, שוב אוכלים, קוראים ומשחקים משחקי קופסה. 


"עושים שבת" על אסתר (צולם לפני כניסת שבת)


העיירה

רונילה ושימלת השבת והחלות (גם אופה וגם יפה!)
שימו לב למגבעת הקפטן לקראת קידוש
שולחן שבת
לקראת צאת שבת, אביטל יוצאת לסיבוב בכפר ואנחנו עם הדינגי מתרחקים לרחצה של "צאת השבת" J עם צאת השבת, אחרי אישור הרבנית, משחררים חבלים ועוגנים באמצע המפרץ, פשוט כדי לחסוך תשלום על עוד לילה של עגינה. לא מותרים על הבדלה ואפילו יש בשמים (עלים מעציץ הבזיליקום שלנו). בסך הכל לנו הייתה חויה חדשה ומעניינת על הסירה. מבחינתי גם שיעור טוב בקבלה והתמודדות עם צרכים של אחרים ואורח חיים שונה. מרשים עד כמה אביטל באמצעים הקימים מצליחה למצוא את הדרך לעשות דברים חדשים מבלי לקצר דרך. עכשיו לרוני אין ספק שאפשר להסתדר עם מגבלות הדת על הסירה. יום המנוחה התאים לכולנו!
למחרת צום י"ז בתמוז. הידעתם? אלמלא אביטל לא היינו יודעים מה התאריך העברי. בקושי את הלועזי זוכרים בזמן השייט... אביטל צמה, אנחנו לא. אנחנו בדרך לשמורה שנקראת קורנטי .(Kornati) ארכיפלג מקסים של איים ואיונים, ברובם קרחים מצוקיים ובלתי מיושבים. לשימחתנו מזג האויר שינה פניו! הטמפרטורות ירדו לאזור השלושים מעלות, והלחות ירדה גם כן. מקווה שיקל על אביטל לעבור את הצום בשלום. הנוף מקסים! סוג של נגב טובל בים. ליד אחד המצוקים אנחנו מורידים עוגן. עמוק כאן, אזור הארבעים מטר. מורידים כמעט את כל אורך השרשרת (כשבעים מטרים) ומקפידים שמבוגר אחראי ישאר על הסירה. אני יוצאת למסע שנירקול לאורך המצוק. מקסים! מצוק ענק (ארבעים מטר!), מכוסה אצות צבעוניות ואלמוגים רכים. מדי פעם נקיקים מרשימים ולהקות דגים. תומר יוצא להפגין את כישורי הטיפוס. אח"כ מתחלפים, אני נשארת על הסירה והחברה עם דינגי ומסכות יוצאים להציץ במצוק. 

הנוף החשוף והמרשים של שמורת קורנטי



רוני מתכוננת להורדת עוגן


תומר בתעופה
גם טייס וגם טפסן...



יושבת וסורגת כיפה (למי למי?)

אנחנו בדרך למפרץ לינה,לילה חשוך יחסית ואני איתרתי במפה מפרץ עמוק ויפה לישון בו. למרבה ההפתעה גם אחרים הסתכלו במפות דומות והגיעו לאותה מסקנה. אז היינו במפרץ יפה, אומנם לא לבד, אחרי שרב היום היינו די לבדים בים. ארוחת ערב מאוחרת עם שבירת הצם של אביטל, שעמדה בגבורה לא שתתה ולא אכלה. בלילה אחרי שירד החושך, מליון כוכבים מעל וזהרורי פלנקטון במים, אביטל והילדים קופצים לצלילת פלקטון, פטנט שרוני למדה מאלון מהמעבדה, ששט על אסתר לפני שנתיים. נהנו מאוד אבל חזרו עם משקפת אחת פחות, וכמובן שהכי טובה. מה שמותיר לי פעילות בוקר, צלילה לאיתור המסכה. טוב שיש ציוד צלילה...


ים של כוכבים
הזכויות שמורות לתומר


היום נפרדים מאביטל L בעירה קטנטנה בשם סלי על אי שבדרך לזאדאר. שטנו רק עוד קצת ועגנו לאחה"צ ולילה נעימים ורגועים.

פרידה מאביטל



לבדה על המזח :)


בדרך לזאדאר, גשר צר וגם נמוך מאוד. והעיקר לא לפחד... האמת שפחדנו מאוד התורן כמטר מתחת לגשר. אי אפשר לצלם אבל אולי הואן שעובר יכל לתת קנה מידה

הגענו לזאדאר, עגינה במפרץ גדול ולא מוגן, אבל בשבועות האחרונים "ים שמן", אז לא ממש דואגים. זאדאר מקסימה, חיה, המוני צעירים כולם בבתי קפה מקסימים, יושבים שעות ובוהים בעוד יום שחולף. השבוע הסתבר לי שהם סובלים מאבטלה של 50%! בעיקר צעירים שלא מצליחים להיכנס למעגל העבודה. כמה טוב בארץ!!! מסביב חנויות טרנדיות, מאוד אוהבת את הטעם שלהם בביגוד (אני בדר"כ מהמתקשות). העיר שוקקת אירועים תרבותיים, מחר הולכים לראות את ה Buena vistà, מוזיקה קובנית שאנחנו מאוד אוהבים. המחירים מצחיקים יחסית לקטנטונת והמיוזעת שלנו. חברים, עזבו דוברובניק, סעו לספליט, טרוגיר וזאדאר.

זאדאר - התרשמות ראשונית


לוחות מודעות עם שפע אירועי תרבות

לומדים את העיר החדשה

דווקא מהפחות מרשימות צטערת...
פרוידיאני?

לצערי זמני בעיר המקסימה הזו קצוב. בעוד יומיים אני בארץ לראות ילדים ומשפחה וגם מסיבת פרידה מחברה במעבדה שנוסעת להמשך לימודים בחו"ל. לאודי והילדים עוד כמה ימים להנות כאן, עד בואם של סבתא ענה, בועז, אח של אודי, ושני בניו נתן ואורן. יהיה שמח...
צפו למנוחה מהבלוג בשבועיים הקרובים.
מהחידושים והיוזמות של רוני
למבקרים - תתחילו לחסוך!